הדרבי שוב הוכיח: יש חוסר רצון אמיתי לשנות את תמונת המצב בכדורגל הישראלי

אנחנו שומעים את זה שוב ושוב: “האוהדים צריכים לקחת אחריות”, “הקומץ פוגע בכולם”, “צריך יד קשה". אבל באמת, למה שתהיה להם אחריות?

חוויית האוהד בכדורגל הישראלי מופקרת, מבולגנת ולעיתים פשוט משפילה. אוהדים שמשלמים מאות שקלים כדי לצפות בקבוצה שלהם מוצאים את עצמם מתמודדים עם תורים בלתי נגמרים, אלימות מיותרת מצד גורמי האכיפה ויחס מזלזל מצד המנהלות וההתאחדות - וכל זאת בלי תחושת ביטחון בסיסית. אז למה בעצם שירגישו אחריות לאירוע, כשאף אחד אחר במערכת לא נושא באחריות אמיתית?

אולי הגיע הזמן שקברניטי הכדורגל בישראל יפנו את הזרקור פעם אחת לכיוונם? היכן המסקנות שלהם מכל אותם אירועים אלימים שחוזרים על עצמם מדי עונה? היכן הרפורמה שכה נדרשת - רפורמה שבמרכזה שיתוף פעולה עם אוהדי הכדורגל, מתוך הבנה שאי אפשר לצמצם אלימות וגזענות מבלי לשתף פעולה עם מי שמאכלסים את היציעים?

אתמול (שני) בוטל משחק הדגל של הכדורגל הישראלי, והחצים שוב כוונו כלפי מטה, אל האוהדים. בקרוב תכונס ועדה בכנסת, ושוב ידברו על “החרפת הענישה”, על מצלמות, על קנסות ועל מגנומטרים. אף אחד, כרגיל, לא יעז לדבר על מה שבאמת חשוב: איך בונים מחדש את האמון בין האוהדים למערכת.

המשטרה, ביודעין או שלא, כשלה בתפקידה לשמור על הסדר הציבורי. גרוע מכך - במקום להרגיע את השטח, היא בחרה לפוצץ את האירוע, מה שהוביל לגל מעצרים ולתמונות קשות של אלימות נגד אוהדי הפועל תל אביב. אלו מראות שמי שעוקב אחרי הכדורגל הישראלי כבר ראה אינספור פעמים: רימוני הלם ביציעים, אוהדים מתחבאים מאחורי רכבים, עצירות משחקים בשל אבוקות, והבטחות ריקות ש“הפעם זה יהיה אחרת".

במחזור ה־15 של עונת 2022/23, במשחק בין מכבי נתניה למכבי חיפה, נכנסו שוטרים ליציעים וזרקו רימוני הלם לעבר אוהדים. בדרבים התל־אביביים של אותה עונה נעצרו משחקים בשל אבוקות, גם אחרי שהותקנו רשתות וגדרות חדשות. בעונת 2023/24 שוב ראינו את אותן תמונות: פירוטכניקה מחוץ לאצטדיונים, מעצרים אלימים, צפיפות בכניסות ואין שינוי אמיתי באופק.

אוהדי מכבי חיפה במשחק מול בני סכנין הציתו פירוטכניקה מחוץ לאצטדיון, מה שגרם לנזק לכמה כלי רכב שהועלו באש. עוד באותה עונה, הדרבי התל־אביבי הצית את שיח הכדורגל בישראל, לאחר ש־27 אוהדי הפועל תל אביב נעצרו וספגו אלימות קשה מצד המשטרה, שגרמה גם לצפיפות מסוכנת בכניסה לאצטדיון בלומפילד.

וכמובן, בעונה שעברה, הדיווחים על פיצוץ שני משחקים, בין הפועל באר שבע לסכנין ובין מכבי חיפה למכבי תל אביב (כל אחד מסיבותיו שלו), מלמדים דבר אחד: חוסר רצון אמיתי לשנות את תמונת המצב במגרשי הכדורגל בישראל.

ועדיין, הפתרונות קיימים. תכנית “בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים” הציגה את “התוכנית הלאומית לבניית תרבות אהדה בישראל”, שמטרתה לעבוד יחד עם האוהדים כדי לייצר חוויית כדורגל בטוחה, מהנה ונגישה ליותר אוהדים ואוהדות. החזון פשוט וברור: פעילויות חינוכיות, עירוב אוהדים בתהליכי קבלת החלטות, דאגה לתנאי האוהד, מהליך רכישת הכרטיס ועד חזרתו הביתה, לצד אכיפה עקבית, לא בררנית, ומעורבות קהילתית אמיתית. אלה לא סיסמאות; אלה הכלים שיכולים לשנות מציאות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אז כנראה שבדיון הבא בכנסת שוב נשמע את אותן סיסמאות ישנות: “להוציא את הקומץ מהיציעים”, “יד קשה של המשטרה”, עוד מצלמות, עוד מגנומטרים. אבל אולי, רק אולי, מישהו יעז לשבור את התבנית ולפעול באמת למען הכדורגל הישראלי. בסוף, עם כל ההצהרות, הקנסות והמצלמות - דבר אחד נשאר נכון תמיד: בלי אוהדים אין כדורגל.