משהו טוב עובר על בית"ר ירושלים. לאחר עונה מצוינת בשנה שעברה, יש תחושה באצטדיון טדי שהקבוצה יכולה העונה לעשות שדרוג ואולי אף להיאבק בשתי הגדולות. בקרב ותיקי האוהדים, התקופה הנוכחית מזכירה את שנות ה־90 הנהדרות, עם הבדל אחד: אז רוב השחקנים היו ירושלמים ובוגרי מחלקת הנוער של המועדון. אחד מהם היה המגן איתן מזרחי.
מזרחי, בן 53, אוהד את הקבוצה מהבירה גם בזכות בנו, לי און מזרחי. בראיון מיוחד הוא מספר על התקופה שלו כשחקן ועל ההתעוררות הנוכחית בטדי: "היום אני עובד עם נוער בסיכון בעיריית ירושלים, וגם סוכן שחקנים. אני נהנה מהכדורגל מהצד", סיפר.
למה לא המשכת באימון?
"עברתי שלבים שונים, בין היתר התחלתי כסקאוט, ובמהרה הפכתי לסוכן שחקנים".
ובכל זאת, למה לא מאמן?
"בעיניי, מאמן הוא התפקיד הכי כפוי טובה שיש בכדורגל. כשמנצחים - כולם טובים; כשמפסידים - המאמן אשם. זה לא מרתיע, אבל בחרתי ללכת לכיוון אחר".
איך אתה רואה את בית"ר כיום?
"בשנתיים האחרונות זה נראה טוב. יש בקהל מוטיבציה אדירה שמזכירה את תקופת האליפויות שלנו. מבחינת אווירה, חיבור ואמונה, בית"ר יכולה להיות פקטור רציני בצמרת".
היא יכולה להיאבק על האליפות?
"אם הכול יתחבר, ואם בית"ר תצליח לרשום רצף של חמישה שישה ניצחונות, היא יכולה להיות שם. בעיניי, הקבוצה נבנתה לאליפות, וזה גם מה שמשדרים האוהדים. חיפה, מכבי תל אביב ובאר שבע נחלשו קצת, ולכן יש אפשרות להתמודד על כל התארים".
בנך עשוי לעזוב. מה היית ממליץ לו?
"כדורגלן רוצה להיות במקום שבו רוצים ואוהבים אותו. לאחרונה, נדמה שבית"ר פחות חממה לשחקני בית. בהרכב כמעט ואין כאלה, וגם עדי יונה מתנדנד בין הספסל ל-11. זה בסדר, זה החזון של המועדון היום. ליאון הוא בית"רי אמיתי, כמו כל המשפחה שלנו. גדלתי בממילא, ליד ימק"א, ולכן כולנו בית"ריסטים. כל עוד לא ישחררו אותו, הוא יהיה שם למען המועדון".
היית מאוד אהוב על הקהל. איך אתה מתאר אותו?
"קהל מספר 1 בארץ. אוהב, תומך, נותן הכול. יש לו מעט מאוד מינוסים והמון פלוסים. כשהוא מחבק שחקן, גם אחד שמגיע בלי מוניטין, זה נותן לו כוח אדיר".
איזו בית"ר טובה יותר, שלכם או של היום?
"קשה להשוות. בית"ר של היום בנויה משחקנים מבחוץ, ואצלנו היו שחקני בית ששיחקו עבור הסמל והאהבה, גם כשהיו בעיות כלכליות. שיחקנו עם המון נשמה. היום הכדורגל השתנה, אבל בית"ר תמיד תישאר סמל".
אתה עדיין סוכן שחקנים?
"נכון. כמו בכל דבר בכדורגל. זו עבודה כמו רכבת הרים, עם עליות וירידות. צריך לעבוד מול מדינות רבות, עם שחקנים זרים ומקומיים".
הבאת בזמנו את עידן ורד ואלי דסה לבית"ר?
"הייתי ראש מערך הסקאוטינג אצל ארקדי גאידמק, ובפעם הראשונה בנינו אקדמיה בשיתוף פעולה עם אייאקס וטוטנהאם. הבאתי את ורד ודסה בגיל 14, ובנינו להם תוכניות מיוחדות - אימוני בוקר איתי ואימוני צהריים עם הקבוצות. כבר אז ראינו שיש כאן כדורגלנים עם עתיד, אישיות ואינטליגנציה".
עברת אירוע טראגי עם מות אחיך בפיגוע. איך מתמודדים עם זה?
"זו תקופה שמשנה את החיים מקצה לקצה. שדה הראייה משתנה, רואים את העולם אחרת. החיים הופכים ל'זמניים', ומנסים לחיות בצורה נורמלית, אבל בפנים יש עצב גדול. הפצע לא יגליד לעולם, וצריך לדעת לחיות איתו. אחרי מה שקרה לשלמה שרף ולנכדה שלו ב־7 באוקטובר, אמרתי לו שהגדולה היא להמשיך לחיות ולשדר נורמליות, אבל זה לא יישכח. זה תמיד חוזר ברגעים כמו שבתות, חגים או סתם פתאום".
המאמן שהשפיע עליך הכי הרבה?
"דרור קשטן ז"ל ואלי כהן 'השריף'".
רגע השיא בקריירה?
"עונת האליפות 1992/93. בעונה הראשונה שלנו בליגה הבכירה, שנה אחרי המקרה הטראגי. זו הייתה שמחה מהולה בכאב".
הפספוס בקריירה?
"לא שיחקתי בחו"ל. בתקופתי היה קשה לצאת לאירופה, בניגוד להיום, אבל קיוויתי להיות שם".
החלום בספורט?
"סגירת המעגל שלי תהיה כשליאון, הבן שלי, יזכה באליפות עם בית"ר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו