הכדורגל הישראלי שוב מתעורר לדיון על איחודים. ברחובות, מהלך אמיץ כבר יצא לדרך: מיזוג בין מרמורק ושעריים תחת שם עירוני אחד, בניסיון לרכז משאבים, קהל ונוער סביב מועדון שייצג את העיר כולה. המהלך הזה לא נולד מתוך אידיאולוגיה רומנטית, אלא מתוך הבנה מפוכחת: יש גבול לכמה קבוצות בינוניות עיר אחת יכולה להחזיק. רחובות בחרה להסתכל למציאות בעיניים. עכשיו נשאלת השאלה: מתי רמת גן תעשה את אותו הדבר?
שתי קבוצות שורשיות פועלות בעיר כבר עשורים, הפועל רמת גן והכח עמידר רמת גן. אבל אף אחת מהן, היום, לא באמת מצליחה לסחוף קהל רב, לקבוע מטרות ברורות או לחזור לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. הן משוטטות בין ליגות משנה לליגות האותיות, משוועות לקצת עניין תקשורתי ובעיקר, מקיימות זה לצד זה מציאות כפולה שנראית יותר כמו פשרה היסטורית מאשר אסטרטגיה עירונית.
הפועל רמת גן, קבוצת עבר מפוארת שזכתה בגביע המדינה והחזיקה במשך שנים במעמד מכובד בליגה הראשונה, מתקיימת בשנים האחרונות כמעט בלי יומרה. מדי קיץ מתחלפים מאמנים, מדי חורף מחפשים זרים, מדי אביב מקווים להינצל מירידה. אצטדיון רמת גן הענק, שבמשך עשורים היה במה לנבחרת ישראל, עומד כיום כמו אנדרטה עייפה של מה שהיה.
גם ניהולית, המועדון חווה חוסר יציבות מתמשך. במשך יותר מעשור נוהל בידי יהודה דולינר, עד שבקיץ האחרון עבר לידיו של אמיר חמיאס, עם הבטחות לרוח חדשה ושיקום הקשר עם העירייה. משה ברקת מונה למנכ״ל והצהרות על חיזוק מחלקת הנוער נשמעו. בפועל, עדיין לא ברור אם השינוי הזה עמוק או רק קוסמטי.
על הקווים הסיפור דומה. משרשרת מאמנים שעברו שם בשנים האחרונות קשה לעקוב. ירון הוכנבוים, בני בן זקן, יובל נעים, אופיר חיים, ניר ברקוביץ׳ - כולם עברו במערכת ואף אחד מהם לא הצליח לייצר יציבות או לבנות תהליך של ממש. כשמועדון מחליף מאמן כמעט כל עונה, אין פלא שגם הקהל מתקשה להאמין שיש כיוון.
הסגול דהוי מתמיד
ומה עם הכח? פעם מותג ספורטיבי מהמעלה הראשונה, היום זו קבוצה שמדשדשת בליגה ב' בלי צל של השפעה. אין מחלקת נוער רחבה, אין תוכנית שיקום, אין חזון עתידי. למעט כמה אוהדים נאמנים, נדמה שגם בעירייה שכחו מקיומה. הכח לשוב קדימה לא קיים במצב הנוכחי ואם כן, הוא לא מצליח לפרוץ את מחסום השגרה.
ובדיוק כאן עולה הרעיון שלא נעים לומר בקול רם, אבל אולי הגיע זמנו: למה לא לאחד כוחות? למה לא לנסות לחשוב על קבוצה אחת, עירונית, יציבה וממותגת, שתישען על ההיסטוריה של שתי הקבוצות, אבל תביט אל העתיד במקום להיתלות בעבר?
איחוד כזה יוכל לרכז את התקציבים העירוניים במקום לפזר אותם, לחזק את מחלקות הנוער, לאפשר שימוש מיטבי בתשתיות, לבנות זהות מועדונית חדשה ולעורר עניין ציבורי וספונסרי. ברור שיהיו מתנגדים. הכח והפועל היו יריבות מרות, לכל אחת עבר משלה, צבעים משלה ואנשים שמזוהים איתה בנשמה. אבל האמת הפשוטה היא שגם יחד הן לא מצליחות להתרומם – ובטח שלא בנפרד.
זו לא תהיה סינתזה קלה. יצטרכו להחליט איפה משחקים, איך נקראת הקבוצה, מי נכלל במערך הניהולי, ומה עושים עם ה-DNA של כל צד. אבל לפחות זו תהיה התחלה של שיחה אמיתית, כזו שמכירה במציאות העגומה של הכדורגל הרמת-גני בשנים האחרונות – ולא רק ממשיכה ללטף את האגו.
בסוף, השאלה היא לא אם מגיע להן להתקיים. השאלה היא האם מישהו בעיר הזו רוצה באמת לראות קבוצה מצליחה, או שמעדיפים להיאחז בעבר, גם אם הוא כבר לא נוכח. רמת גן לא זקוקה לשתי קבוצות, היא זקוקה לקבוצה אחת חזקה. זה הזמן להפסיק לפצל, ולהתחיל לבנות.
הכותב הוא חובב ליגות נמוכות, יועץ תקשורת ולשעבר דובר סקציה נס ציונה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו