את לירן שטראובר אני פוגשת בבית הקפה השכונתי. משהו בו מחוספס יותר, שלם יותר. לירן של בין הקורות ולירן של היום –שונים. ניכר שעבר תהליך אישי משמעותי של צמיחה, כזה שהביא עמו לא מעט תובנות מקצועיות ואישיות.
ספר לי קצת על הימים במכבי. יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"עברתי שם שתי קדנציות, חוויתי הכול – עליות, ירידות. לא חושב שהייתי עושה משהו אחרת. מה שהיה אמור לקרות, קרה. פחות שלם עם הדרך שבה סיימתי – רציתי לפרוש במכבי. זה היה אמור לקרות, אבל לא הסתדרו הדברים סביב החוזה החדש. הייתי אמור להשתלב בצוות האימון כמאמן שוערים אבל זה לא קרה. כשהתחלתי להגיע לאימונים בלי חשק, בלי האש שהייתה בי, הגעתי לפגרה, ובשקט קיבלתי החלטה לפרוש. אף אחד לא ידע".
האש באמת כבתה? זה קרה בהדרגה? קשור לפרידה ממכבי ת"א?
"כשהייתי במכבי תל אביב, בטופ, האש תמיד דלקה – בזכות הקהל, המועדון, הלחץ. כשעברתי למכבי פ"ת, מועדון קטן יותר, הכול היה שונה – ממתחם האימונים ועד הקהל. כבר לא היה לי את הדרייב לצאת לחימום. התעייפתי. פרשתי בגיל 38, למרות שיכולתי להמשיך פיזית. היום אני בטוח – עשיתי את המהלך הנכון".
איך המעבר מפרשן לשחקן? זה לא מוזר פתאום להיות זה שנותן ביקורת?
"זה היה מעבר טבעי עבורי. העובדה ששיחקתי על המגרש עוזרת לי להבין טוב יותר מה עובר על שחקן – כשהוא מצליח וכשהוא טועה. אני מנתח מתוך הבנה אמיתית. תמיד אגיד את מה שאני חושב, לטוב ולרע".
מה דעתך על מכבי ת"א של היום?
"הלוואי והיו לי את התנאים שיש היום – מועדון מקצועני לכל דבר, מבחינת ניהול ותשתיות. מבחינת יכולת? העונה הם לא נוצצים, אבל יעילים. אנשים שוכחים שמכבי שיחקה באירופה המון – כל המשחקים היו בחוץ, הם עשו מעל 27,000 ק"מ באוויר! זה פוגע בכושר, מצמצם אימונים, משפיע על הכול. ועדיין, הם שומרים על הפסגה יחד עם ב"ש. אי אפשר לבוא אליהם בטענות – הם בצמרת, במאני טיים, למרות העומסים".
מי, לדעתך, השוער הכי ראוי לנבחרת?
"דניאל פרץ! שוער בהתקדמות מטורפת. צעיר, לומד בבאיירן, המקום הכי טוב לשוער שרוצה להתפתח. גם אם לא שיחק הרבה – זה נכון להישאר שם, להיאבק, ללמוד מהטובים ביותר".
אז היית מוותר על דקות משחק תמורת ספסל במועדון גדול?
"לחלוטין כן. גם אם הוא יושאל – הוא במעטפת הכי טובה שיש".
היית ממליץ לילדים שלך להיות שוערים? להיות ה'שטראובר הבא'?
"ניל, הבן הגדול, היה שוער בעברו, אבל לא המשיך. היום הוא בתחום הקולינריה – מבשל בניו יורק, במקסיקו סיטי, במיאמי, ועושה פופ-אפים במסעדות נחשבות. בן, הילד השני, היה שוער עד גיל 14, ואז עבר לטניס. מיכאל הלך לכיוון אחר, והקטן – עוד לא בן 5 – אוהב כדורגל, אבל כרגע פרש מהחוג".
לא ניסית לדחוף אותם לזה?
"ניל לא קיבל הזדמנות אמיתית – אולי כי הוא היה 'הבן של'. אבל כל מה שיעשה אותם מאושרים – יעשה גם אותי מאושר. שף, טניסאי, כדורגלן – לא משנה".
הבן שלך, בן, היה בלחימה מאז 7 באוקטובר. איך מתמודדים עם זה?
"הוא הניח את התיק בג'וליס, נכנס ללחימה – ולא שמעתי ממנו. היה לי קשה מאוד. הקשר היחיד היה דרך קצינת הקישור, שנתנה לי עדכונים. לא ישנתי. הייתי יושב במרפסת, שעות. הפעמים הראשונות שבהן נפצע – הוא לא סיפר. שמעתי דרך מישהו ששלח לי הודעה באינסטגרם שראה אותו פצוע בבית חולים. הוא טען שזה 'קצת רסיסים'. פעם שנייה – נפצע מירי חי. פעם שלישית – הוא צלצל ואמר: 'אל תדאג, אני על מסוק, בדרך לתל השומר'. משהו בי ידע שזה רציני. הגעתי לבית החולים, והוא – עם רסיסים, בטשטוש, שואל על החיילים שלו בטיפול נמרץ. יש להם עוצמות נפש אדירות. הוא עבר שיקום קשה, אבל התעקש להמשיך לשרת. הוא השתחרר ביום חמישי האחרון, עכשיו מטייל בעולם, עדיין בתהליך שיקום. הוא גולש, כי שאר סוגי הספורט אסורים לו כרגע".
ירדה לך אבן מהלב?
"מאוד. אני סוף סוף יכול לישון בלילה ולנשום".
ועכשיו אתה שוב אבא – אולי בן ה-4, ילד רביעי, אחרי שלושה גירושים. מה היה שונה הפעם?
"עם טל (טל טלמון) לא התחתנו ברבנות – הילדים חיתנו אותנו. הגעתי אחרת – עם ניסיון, במקום אחר בחיים. בכלל לא חיפשתי זוגיות, אבל כשזה קרה – שמנו הכול על השולחן, בשיחות של שעות".
טל היא גרושה בלי ילדים, ואתה עם שלושה גדולים. ובכל זאת, שוב אבא כמעט בגיל 50.
"בהתחלה לא רציתי עוד ילדים. אבל הבנתי שאם זו האישה – אי אפשר למנוע ממנה את זה. לא רציתי להשלות אותה. וגם בי היה רצון לגדל ילד בבית, מההתחלה ועד הסוף".
מרגיש שהחמצת משהו עם הילדים הגדולים בגלל הגירושים?
"כשמתגרשים – המשפחה מתפרקת. לפעמים אין ברירה. אני מכה על חטא שלא הייתי נוכח מספיק עם הילדים. זה להיות אבא בשלט רחוק. היום אני מנסה לגשר על זה".
מה נאחל לך?
"יש לי תכנית חדשה עם טל ב'רשת' – תכנית קלילה שמדברת על הכול: זוגיות, הורות, פוריות. תכנית שהיא אנחנו. מאחל לכולם שנדע להגיד תודה ולשמור על מה שיש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו