גלי וזיו ברמן הם לא רק שמות של חטופים, הם לא רק תמונות של שני בחורים יפים עם חיוך גדול שמוכרים בכל בית מאז היום הנורא ההוא. הם קודם כל שני ילדים שגדלו על אהבה אמיתית, למדינה, לקהילה בכפר עזה, להורים, לשני האחים שלהם ולחיים עצמם.
האהבה שלהם לספורט הייתה חלק גדול ממי שהם. בשבתות, היציעים הצהובים בבלומפילד היוו עבורם בית נוסף, ברצלונה נתנה להם השראה, וליברפול… אנפילד זה החלום – לנסוע ארבעת האחים לבית ברמן יחד ולשיר בגרון ניחר את you'll never walk alone.
מאז שנחטפו ב-7 באוקטובר למנהרות החמאס, גלי וזיוי הפכו לילדים של כולנו. והחלום הזה – פשוט ככל שיהיה – הפך לסמל של תקווה ואחווה, של חיבור שלא ניתן לנתק. אחיהם הבכור לירן ברמן, שגדול מהם בעשור, נושא מאז את הכאב, אבל גם את האמונה.
בריאיון מרגש הוא מספר על הגעגוע, על הכאב, על הקשיים היום יומיים, על הכוח שהמשפחה שואבת מקהילת הספורט, ובעיקר מאוהדי מכבי תל אביב שלא מפסיקים לתמוך, להרים, להזכיר.
ישבנו לשיחה יומיים אחרי הניצחון של ברצלונה בקלאסיקו, יום אחרי שליברפול חגגה אליפות ומכבי נצמדה להפועל באר שבע בראשות הטבלה. כמו כל דבר מאז 7 באוקטובר, הכל התערבב, העצב עם הריגוש, הגעגוע עם השמחה, ממש כמו המעבר של המדינה מיום הזיכרון לערב יום העצמאות.
הופתעתי לגלות שלירן הוא בכלל אוהד של הפועל חיפה. אז איך עידן, גלי וזיוי, אחיו הקטנים, הפכו לצהובים בנשמה? לירן "מאשים" את אביחי דמארי, אבא של אמילי: "אביחי הדריך ואימן כדורגל בקיבוץ, היה מנטור והוא אחראי על כך שעשור ומעלה של ילדים בכפר עזה הם צהובים בנשמה, ועל כך שגלי וזיוי מגיעים לכל משחק בבלומפילד".
"דווקא ליברפול שלנו התנערה"
עם כבר אהדה עזה לקבוצת כדורגל, לירן מדבר על ליברפול, אבל הרגשות מעורבים, תשוקה לצד אכזבה: "היינו בקאמפ נואו לפני הקורונה, עידן, גלי ואני, אבל להיות ארבעתנו באנפילד זה החלום, זאת הפנטזיה. עם זאת, ראינו את החיבוק הגדול שנתנו קבוצות אחרות אחרי 7 באוקטובר, בעיקר בגרמניה אבל לא רק, וזה מאוד כאב - דווקא ליברפול שלנו התנערה.
מנעו להכניס תמונות של אוהדי ליברפול שנרצחו ביום הארור ההוא. שום פוסט, שום אמפתיה ברשת חברתית. אנחנו מבינים שהכוכב הכי גדול שלהם הוא מוסלמי, ולמרות שהוא לא מתבטא בצורה נחרצת בנושא, הקהל שמעריץ אותו הוא רוב הקהל ורוב הכסף שלהם. ועדיין...".
גם התחושה שאחרי הזכייה באליפות מעורבת: "ההרגשה היא מתוקה וחמוצה כאחת, גם בגלל היחס ובעיקר בגלל שגלי וזיוי לא איתנו כאן כדי שנחגוג ביחד. יש לנו קבוצת ווטסאפ של ארבעת האחים ברמן, "הדובים", והיא היתה פעילה ביתר שאת במשחקי כדורגל. הקבוצה הזו דוממת מאז 9 בבוקר ב-7 באוקטובר, וזה חסר מאוד.
"יש אליפות, זו עונה היסטורית, אדירה – אבל השמחה רחוקה מלהיות שלמה. משלוש הקבוצות, הכי שמחתי מהאליפות של ליברפול. בארסה מרגשת, אסתטית ומראה איך כדורגל צריך להיות משוחק, אבל ליברפול זאת האהבה הראשונה ואין כמו אהבה ראשונה".
לירן מחפש כל דרך לתקשר עם אחיו החטופים: "בראיונות שלי ברדיו, בתקווה שהם שומעים, אני משתדל להדגיש את הכדורגל עבורם, כדי שיהיה להם את הדברים הקטנים של השגרה. אנחנו יודעים שהם ניזונים בעיקר מאל ג'זירה. אני יודע, דרך קית' סיגל ואמילי שחזרו, שהם רואים את ההפגנות הגדולות עבורם וזה נותן להם המון כוח.
"אותנו זה מאוד מעודד ואנחנו לא עוצרים לרגע. אני מנסה לחשוב בצורה אופטימית ולא על הסבל שהם עוברים שם. הכדורגל והאהדה לו מאחד בין קצוות. כמו בסרט גמר גביע עם משה איבגי, אני רוצה להאמין שנוצרת סוג של מערכת יחסים עם המחבלים שמקיפים אותם, שהם מדברים איתם על כדורגל ועל דברים טובים יותר".
השיחה בינינו נעה בין ייאוש לתקווה, בין עיניים נוצצות מגעגועים לכאלה שדומעות מכאב, בין תקווה לעתיד טוב יותר, ועד לזכרונות מאותו יום ארור ב-7 באוקטובר.
"רגשות של אושר וקנאה"
"היום אני גר בזכרון יעקב, ושנה לפני 7 באוקטובר התחלנו לחפש בית בכפר עזה", לירן מספר, "תמיד אמרנו שהכפר זה 5% גיהנום ו-95% גן עדן. החופש של הילדים, המשפחה, הקהילה, אהבת האדמה, הציונות. מעולם לא פחדנו, ידענו שאזעקות הן חלק מהעניין, חלק מהחיים, מעולם לא חשבנו על תסריט כזה".
הפנים של לירן משתנות כשהוא חוזר לשבת השחורה: "הבת הקטנה שלי העירה אותי ב-6:22, שמתי לה מוצץ וחזרתי לסלון, ואז אני מתחיל לקבל התראות בלתי פוסקות. אני רגיל, לא מתרגש, אבל הזמן עובר ואני מתחיל להבין שהפעם יש כאן משהו שונה.
ב-7:15 הגיע הסרטון של הטנדר בשדרות ומתחילות ההתכתבויות ב"דובים" ועם החברים מהקיבוץ. הגיעו התמונות של רועי עידן, אבא של אביגיל הנסיכה, שצילם את הבקאיים ואני חסר אונים לחלוטין. רוצה לנסוע ואשתי שואלת 'לאן? מה תעשה?'.
"עם גלי וזיוי אבד הקשר ב-10:00. גלי לקח סכין מטבח והלך לשמור על אמילי. לא חשבנו על חטיפה, זה לא עבר לנו בראש. היינו בקשר עם ההורים עד שחולצו בחצות, עידן אחי חולץ רק למחרת ב-15:00. עם התאומים אין קשר. חוסר אונים מטורף, אבל איכשהו אנחנו מצליחים לנתק ולהתרכז בחילוץ וההעברה של המשפחה לבית גוברין, לבית של מכבית, אחות של אמא, ומשם מחכים.
"באותה נקודת זמן עברו שני תסריטים בראש – או שהם חוזרים ומפתיעים את כולנו או שמתארגנים ללוויה. רק ביום ה-11 הודיעו לנו שהם חטופים יחד אמילי, דורון ואלון שמריז ז"ל – כולם משיכון הדור הצעיר. כשהבנו שהם חטופים, אמרנו לעצמנו שחודש גג כולם חוזרים. אף אחד לא האמין גם בסיוטים הכי גדולים שלנו שיעברו 19 חודשים והם עדיין לא יחזרו אלינו".
הזמן עבר, אבל לירן ובני המשפחה המשיכו לקוות לטוב: "אות החיים הראשון הגיע רק בנובמבר 2023, אחרי העסקה הראשונה. אביבה סיגל חזרה יחד עם הדר ברודץ' והילדים והם סיפרו שראו אותם, שאמילי, גלי וזיוי נחטפו ביחד והם בחיים. באופן סוריאליסטי לחלוטין, היום שאמרו לנו שהם חטופים היה אחד הימים המאושרים בחיים שלי. אתה לוקח נשימה עמוקה ואומר – יוצאים למאבק. לא נערכים להלוויה חלילה.
"אנחנו נאבקים על העתיד. שאמילי חזרה חוויתי מערבולת רגשות מטורפת של אושר וקנאה, שהאושר ניצח בסוף, גם בשביל משפחת דמארי וגם למען משפחות החטופים. בעל כורחנו נוצרה פה קהילה של משפחות החטופים ורק הן מבינות אותנו ויודעות מה עובר עלינו".
"59 בני אדם עם חלומות"
"הספורט הוא מאוד משמעותי, הקהילתיות מחברת. התרגשנו עד דמעות מהמחווה של בית"ר ירושלים לביבסים וממה שעושות קבוצות אחרות בכל משחק שלהן. זה נותן לנו כח להמשיך", מתרגש לירן, "הדבר שהכי מפחיד אותנו זה להישאר לבד במאבק. רוב אזרחי ישראל תומכים בנו וזה נותן לנו אוויר וכח.
"גלי וזיוי מאוד אוהבים ספורט בכלל וכדורגל בפרט. שניהם משחקים בקבוצה של הקיבוץ, שועלי כפר עזה. זיוי בלם, גלי כלבויניק, אוהבים מאוד כדורגל. הם כמעט חתמו בשדרות בליגה ג', הם היו פסע מלככב בסדרה 'ליגה ג'', אבל בסוף הם העדיפו להישאר במסגרת הקהילה".
שאלתי את לירן האם עבר לו בראש התסריט, ההיתכנות, שכמו במקרה של משפחת הורן, גלי וזיוי לא יחזרו ביחד. "האידיאל זה 59 עכשיו בבית, זה החלום של כולנו", הוא משיב בפנים חתומות, "אנחנו במשבר ענק מהמחשבה שחלק יחזרו וחלק יישארו שם.
"בניגוד לגלי וזיוי, יאיר ואיתן היו ביחד כל התקופה, אחד חזר והשני נשאר בגיהינום. אין ספק שזאת סיטואציה בלתי אפשרית. מה שמנצח זה הפחד. אנחנו חיים בין תקווה לפחד שנוכח כל הזמן, אבל התקווה מתה אחרונה. אם רק אחד יחזור, הוא יצטרף אלינו למאבק להחזיר את השני.
"ראש הממשלה מתגאה שהחזיר 80% מהחטופים. זה מטריף אותנו שמדברים במספרים ובאחוזים. 252 חטופים זה בלתי נתפס. 59 שנשארו זה בלתי נתפס. חשוב להשאיר את כולם בתודעה. לדבר בשמות, בסיפורים, כולם זה עולם ומלואו.
"הסיפורים שלהם חייבים להישמע. אלו 59 בני אדם עם חלומות, משפחות, שאיפות וחיים שלמים שסובבים אותם. אני מקווה שגלי וזיוי יודעים קצת מה קורה. איזה יום היום, מה קורה במדינה, שליברפול זכתה באליפות".
עם כל הכבוד לאלופת אנגליה, חזרנו לדבר על הקבוצה האהובה של גלי וזיוי, מכבי תל אביב. "אני אשמח שיהיו חגיגות אליפות. מגיע לאוהדים. מגיע גם לגלי, זיוי ועומרי מירן שאוהדים אותם מהמנהרות בעזה. אני מקווה שזה יהיה מכובד, עם טעם, עם מחשבות על החטופים.
"אקח את מה שעושה הפועל תל אביב כדורסל כדוגמה – הם לא חוגגים בצורה שגרתית. הם עוברים ומצטלמים עם הגביע בין כל החללים שהם אוהדי הקבוצה. אני מדמיין כל הזמן את גלי וזיוי עושים אמילי דמארי ורצים לכיוון שער 13, אני מדמיין את המסיבה שיעשו להם ב'סינקופה', מקום עבודתם, אני מדמיין אותנו ביחד רואים כדורגל וצוחקים".
"פה נגדל את ילדינו"
המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות היה תמיד טעון, אך מאז 7 באוקטובר הפער הרגשי בין הימים החריף שבעתיים. במקרה של לירן, הכאב המתמשך על האחים שלו, שחייהם תלויים בין תקווה לייאוש, הזמן אינו חשוב: "אנחנו לא בזיכרון ולא היינו ביום העצמאות. אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר, שהוא יום הזיכרון למה שהיה".
לירן לא מוותר, "לא הלכה המדינה", הוא קובע, "יצאנו מהשואה והקמנו מדינה. נניע מחדש, נבנה מחדש. אני שומע מכפר עזה סיפורי גבורה של חיילים, שוטרים, אזרחים. בניר עוז לעומת זאת לא היה אף אחד, לא המדינה, לא הצבא, הייתה שואה בתוך ארצנו. איבדנו 65 אחים ב-7 באוקטובר, אנשים שהכרתי כל חיי, ועדיין החיים יותר חזקים מהכל ובסוף נקים פה דור חדש שירים אותנו.
"אני הרבה בעולם בשנה הזאת, הייתי ב-13 משלחות, הרצאות ארוכות. אין מקום כמו ישראל, חרא פה אבל יש פה משהו. עם כל המחלוקות, יש לנו מכנה משותף, יש לנו את הביחד".
הפינג פונג בין הקושי היומיומי לספורט נמשך, כמו גם האהבה לישראל: "אתה לא אוהד ליברפול באמת, אתה לא סקאוזר. זה חלום, אבל אתא לא. ברכבת לבלומפילד או לסמי עופר - כילד הלכתי עם אבא לקריית אליעזר - זה הבית שלי, זה ישראל עבורי, משהו שבחיים לא ארגיש כלפי ליברפול. זה התמצית, בסוף אני קריית אליעזר, סמי עופר היום, טוטו טרנר. המקומות האלו זה אנחנו, על זה גדלנו ופה נגדל את ילדינו, אין לנו ברירה אחרת, כי בשום מקום בעולם לא רוצים אותנו".
מתוך הכאב האישי והגעגוע הבלתי פוסק, לירן ברמן מעביר מסר גדול מהחיים – של אהבה, של פטריוטיות, של תקווה. דרך היציע, הדגלים והשירים, הוא מרגיש את החיבוק העצום מקהילת הספורט, ובמיוחד מאוהדי מכבי תל אביב, שמוכיחים פעם אחר פעם, שכשצריך – הם שם, לא רק בשביל הקבוצה, אלא בשביל כל אחד ואחת מאיתנו.
הסיפור של לירן, של גלי וזיו, הוא סיפור של משפחה, אבל גם סיפור של עם. של אנשים שלא מפסיקים להילחם – בכיכרות, בצמתים ובכל מקום – למען שחרור החטופים, למען הצדק, ולמען הבית שכולנו חולקים. כי בסוף, עם כל הקושי, אנחנו עדיין כאן – עם הפנים קדימה. חולמים על היום שבו לירן, עידן, גלי וזיו יעמדו יחד ביציע באנפילד וישירו מחובקים, על היום שבו ישובו כולם הביתה – ברוח, בגוף, בנפש ובלב. כששאלתי את לירן אם הוא רוצה להגיד משהו לסיום, הוא ציטט את מילותיו של עוזי חיטמן ז"ל:
"כאן ביתי פה אני נולדתי,
במישור אשר על שפת הים.
כאן נולדו לי ילדי,
כאן החברים איתם גדלתי,
ואין לי שום מקום אחר בעולם".
אין לי אלא להסכים ולהבין, שהתקומה שלנו כעם תגיע רק כשכולם יחזרו הביתה, כי ערבות הדדית היא הערך הכי בסיסי אצלנו, ובדיוק בשביל זה הקמנו מדינה. וכשהם יחזרו, כולם, נתחיל לבנות את הכל מחדש כי אין לנו שום מקום אחר בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו