לבית״ר ירושלים יש כמה גיבורים בעונה הזו. ירדן שועה הקפטן והכוכב בלתי מעורער, ועומר אצילי, שהעדיף את הקבוצה מהבירה על מכבי חיפה במעבר שהצית את הדמיון, הם הראשונים שעולים לראש. אבל דווקא רגע לפני המשחק הדחוי/החוזר ברבע גמר הגביע מול בני סכנין, עולה לו כוכב חדש בשורות הצהובים-שחורים מירושלים, והוא מגיע מכיוון לא צפוי - מהספסל. זהו סילבה קאני, הסופר-סאב האולטימטיבי והאס בשרוול של ברק יצחקי.
ההצלחה של קאני השנה היא תופעה מקצועית, אבל מעבר לכך, מצביעה על תופעה רחבה הרבה יותר בכדורגל ובספורט הישראלי: עלייתם של בני המהגרים, הפליטים ומבקשי המקלט. הילדים של כמה מקבוצות האוכלוסייה ״השקופות״ ביותר בישראל, שיוצאים מהשכונות ומתחילים לתפוס את מרכז הבמה הספורטיבי.
שער כל 90 דקות
אי אפשר להתעלם מהמספרים וההשפעה של קאני על העונה המרגשת שעוברת בית״ר בצמרת ליגת העל. שחקן הכנף שיחגוג 22 בחודש הבא, הבקיע ביום ראשון האחרון מול מכבי נתניה את שערו השמיני העונה בליגה, וחיזק עוד יותר את מעמדו כאחד השחקנים המשפיעים ביותר בקבוצה. השער מול נתניה הגיע ברגע קריטי והיה שווה לבית״ר שלוש נקודות, והוא ממש לא השער היחיד של קאני העונה שהעניק לירושלמים נקודות באופן ישיר.
את שערו הראשון הבקיע מול מ.ס. אשדוד אז עלה כמחליף וכבש את שלישי של בית״ר בניצחון 2:3 - מה שהבטיח שתי נקודות ראשונות על שמו. קאני כבש גם בניצחונות 1:3 על מכבי תל אביב ומכבי חיפה אחרי שעלה כמחליף, וגם ב-0:5 מול מכבי פתח תקווה כשפתח בהרכב, אבל השערים הללו לא היו שווים נקודות באופן ישיר, כי בית״ר הייתה כביכול מנצחת גם בלעדיו.
בשני המשחקים שהסתיימו בתיקו מול עירוני טבריה והפועל ירושלים, קאני עלה מהספסל, השווה פעמיים והציל נקודות יקרות לבית״ר. בתיקו 3:3 עם מכבי חיפה הוא פתח בהרכב ושוב כבש והבטיח שבית״ר תצא עם נקודה מסמי עופר. סך הכל קאני הבקיע שמונה שערים בליגה, והוא מלך השערים של בית״ר העונה. שישה הבקיע כמחליף מהספסל, וחמישה היו שערים ששינו והשפיעו ישירות על התוצאה, ושווים לבית״ר שמונה נקודות. בלעדיו, בית״ר הייתה במרחק נקודה בלבד מהפועל חיפה בקרב על המקום הרביעי. כן. מטורף כמו שזה נשמע.
את כל זה הוא עושה ב-833 דקות משחק בלבד, כשהוא כובש כל 96 דקות בממוצע, מספרים חריגים לשחקן כה צעיר שבעיקר עולה מהספסל. למעשה, קאני הוא אחד השחקנים המשפיעים ביותר העונה בליגת העל, וזו עובדה שמגובה במספרים. אבל לא רק.
״קאני הוא אחד השחקנים המשמעותיים ביותר בחדר ההלבשה מסיבה פשוטה - הוא דובר צרפתית שוטף וחמישה מהזרים פה דוברי צרפתית״, מסבירים בבית״ר. ״הוא אחד העוגנים של הקבוצה. הוא בחור מאוד אמוציונלי, חייכן, מלא ביטחון על המגרש ומחוצה לו, אבל עדיין נרתע מתקשורת וראיונות״. ועדיין, החגיגה הקבועה שלו אחרי שערים, כאילו אומר ׳תהיו רגועים, אני פה׳, מרמזת על שחקן שלגמרי מבין מה האיכויות שלו ומה הוא נותן לבית״ר.
מהשכונה למרכז הבמה
קאני הוא לא שחקן שלם. יש לו עוד הרבה מה לשפר ולגוון במשחק שלו, ולראייה העובדה שלא בישל העונה כלל, למרות שהוא לרוב משחק ככנף עם חלוץ וכנף נגדית לצידו. אבל מספרים בצד, הפריצה של קאני לתודעה היא סיפור של השתלבות והצלחה כנגד הרבה סיכויים ומכשולים בירוקרטיים שהקשו על ההתפתחות שלו.
עד 2017 קאני, שנולד בתל אביב וגדל בבת ים למשפחה טוגולזית, היה חסר מעמד לחלוטין. אביו היה עובד שגרירות טוגו שנשאר כאן עם אשתו לאחר סגירתה בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה במדינה. כילד סילבה הסתובב בין מחלקות נערים של מועדונים באזור המרכז בלי שיכול היה לשחק, אלא שבגיל 14 קיבל מעמד של תושב קבע ויכל לראשונה לשחק במסגרת ההתאחדות לכדורגל. מהר מאוד הוא פרץ לתודעה בבני יהודה עם שער בכורה בליגת העל, בזמן שהוא עדיין מתאמן עם הנוער ובנערים א׳.
שנתיים בשכונה והשאלה קצרה להכח ר"ג אחר כך, כשהוא סיים עונת בוגרים מלאה ראשונה בלאומית עם שמונה שערים, סידרה לו חוזה בענקית האוסטרית אוסטריה וינה. בווינה הדברים לא הסתדרו, ובקיץ האחרון ברק אברמוב וכפיר אדרי, שראו את היהלום מתפתח תחת ידיהם בבני יהודה ידעו טוב מאוד למה הם משלמים כמעט 300 אלף יורו כדי להנחית אותו בבית וגן. הם ידעו שהוא כישרון אדיר.
מחכה לזימון מנבחרת ישראל
המספרים של קאני הם דבר אחד, אבל כשמחברים אותם לסיפור האישי שלו, מבינים כמה דברים חשובים. אחד, שמתפתח פה שחקן ייחודי וחריג בסטנדרטים ישראליים, שזה יהיה פספוס גדול אם לא יוזמן לשחק במדים הלאומיים. והשני, שהעלייה המטאורית של קאני היא רק דוגמא לתופעה רחבה יותר שהולכת ותופסת תאוצה בכדורגל ובספורט הישראלי.
בשנתיים האחרונות אנחנו עדים לפריצה קדימה של ספורטאים, בנים של עובדים זרים או פליטים שברחו ממלחמות אזרחים, אזורי קונפליקט ומעשי זוועות או פשוט כדי להתפרנס טוב יותר ולאפשר לילדים שלהם עתיד. הספורטאים האלו שגדלו ו/או נולדו כאן, מרגישים ישראלים לכל דבר ועניין, חלקם גם משרתים בצבא וחולמים לייצג על ישראל ברמה הבינלאומית.
בישראל חיים קרוב ל-150 אלף עובדים זרים וכ-30,000 מבקשי מקלט. הם מגיעים מאפריקה, ממזרח אירופה, מאסיה ומאמריקה הלטינית, להרבה מהם יש ילדים שנולדים וגדלים כאן, מתחנכים כאן, מדברים עברית, והזהות שלהם היא ישראלית. בין החבר׳ה האלה, יש יהלומי ספורט של ממש.
״בדרום תל אביב יש הרבה חבר׳ה מוכשרים מאוד, שאת חלקם יצא לי לאמן״, מספר ל״ישראל היום״ אורי אוזן, פרשן ספורט1 שאימן במחלקות הנוער של מכבי והפועל ת״א בעשור האחרון. ״עם נתונים פיזיים נדירים, וכישרון גולמי אדיר כל מה שהם צריכים זה טיפוח, הכוונה ומישהו שיאמין בהם״, הוא אומר.
האצנים בלסינג אפירפה שמשפחתו מגאנה, וג׳מאל עבדלאמאג׳י שהוא פליט מסודאן, ייצגו את ישראל באולימפיאדה האחרונה; טימותי מוזי, בן לאם מדרום אפריקה ואב קונגולזי, שכמו קאני גם הוא מתבלט בבית״ר העונה; דניאל דפאא בן ה-17 ממכבי נתניה ואחיו, ישראל, מהנוער של הפועל ירושלים, שניהם ממוצא גנאי, כבר וויתרו על האזרחות וזומנו לנבחרות ישראל הצעירות; ואפילו אחיו הקטן של קאני עצמו, ריצ׳י, משחק בבית״ר נורדיה מליגה א׳. הרשימה ממשיכה. יש עוד. דרום תל אביב הפכה בשני העשורים האחרונים למאגר כישרונות ספורט גולמי נדיר, וכעת אנחנו מתחילים לראות את הפירות.
אבל אסור להתבלבל. ההצלחה של השמות הבודדים הללו לא מגיעה בזכות המערכת הישראלית, שלרוב לא מכירה ולא מסדירה את מעמדם כדי שיוכלו להשתלב באופן מלא ולייצג את המדינה. ״זה מורכב, אבל טוב יהיה אם המדינה תדאג להם ותסדיר את זה״, מוסיף אוזן. ״בלי הספורט הרבה מהם אבודים בלי מסגרת, כיוון ושייכות והספורט הוא דרך מצוינת למנוע מהנערים האלה להגיע למקומות לא טובים״.
זה לא פשוט. רוב הילדים הללו מגיעים מנקודות פתיחה נמוכה מאוד, ויש עשרות אם לא יותר שנושרים מהמסגרות הספורטיביות בגלל בירוקרטיה שמונעת מהם לקחת חלק ולהתחרות כמו ילדים אחרים שנולדו כאן. רק לאחרונה עלה שמו של מיליארדו אסרט, פליט מארתיראה שהגיע לישראל בגיל שנתיים עם אביו, והפך לכישרון גדול במחלקת הנוער של הפועל ת״א, אבל בגלל תסבוכת בירוקרטית הוא עדיין נחשב לזר בכדורגל הישראלי מה שמקשה עליו מאוד למצוא קבוצה ולהתפרנס מכדורגל, למרות פניות חוזרות ונשנות שלו לשרת בצה״ל ולקבל אזרחות.
טוגו תצליח לפתות?
אין איך להפוך את זה. המציאות של החבר׳ה האלה היא לא כמו של ילדים יהודים, וגם לא של ילדים ערבים, שהם אזרחים. היא שונה לגמרי. אלא אם כן מדובר בעילויים ספורטיביים, בני המהגרים כמעט שקופים כאן. גם אם כן מדובר בכישרון יוצא דופן, אז עדיין יש קשיים אדירים. הם מגיעים משכונת התקווה, מחולון, בת ים ואזורים אחרים בארץ ויש להם חלומות גדולים על קריירות משגשגות, תמיכה ואף הצלה כלכלית למשפחה ותחושת שייכות מלאה למקום בו נולדו.
כרגע רק מעטים מצליחים לפרוץ לבמות המרכזיות, כל אחד מהם בדרך לא דרך מגיע לאן שהגיע. אבל יש עוד עשרות, אם לא יותר, שמדינת ישראל והספורט הישראלי יכולים רק להרוויח מהטיפוח שלהם, מהסדרת המעמד שלהם, ומתן ההזדמנות להיות חלק אינטגרלי וכמו כל ילד אחר בישראל, מהצעדים הראשונים במחלקות הילדים והנוער.
ב-2023 בעודו באוסטריה, סילבה קאני קיבל זימון מנבחרת טוגו. הוא סרב בנימוס. הסיבה? הוא מחכה לנבחרת ישראל. הבעיה היא שלמרות ששרת בצה״ל, אין לו דרכון ישראלי ולכן לא יכול לייצג את הנבחרת. בעבודה על כתבה זו, ל״ישראל היום״ נודע כי התיק של קאני נמצא בהליך מזורז לקבל דרכון ישראלי, ואולי, אולי, יזכה לקבל זימון לנבחרת ישראל ביוני.
שער ברבע גמר הגביע מול סכנין, יכולים להיות צעד משמעותי בכיוון הנכון. גם כי בגביע הוא עוד לא כבש העונה, אבל גם כי זו תהיה תזכורת נוספת לכל מי שצריך, בהתאחדות ובמשרד הפנים, שהגיע הזמן להסדיר את המעמד של קאני, ושל אחרים כמוהו שמשתלבים כאן בספורט, בחברה ובתרבות ועושים דברים יוצאי דופן. כי הגל הנוכחי של בני העובדים הזרים, הפליטים ומבקשי המקלט שנולדו, גדלו וחיים פה בישראל, הוא רק קצה הקרחון של ריכוז פוטנציאל אדיר. זוהי רק ההתחלה. אם יתנו להם יותר הזדמנויות, כלים, מעמד ושייכות מלאה הכדורגל והספורט הישראליים, רק ירוויחו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו