השמש שוטפת את האצטדיון החדש באום אל־פחם. מתקן דנדש עם כר דשא משובח, ושם שמצלצל כמו צירוף מילים משנות ה־90. "אצטדיון השלום", היושב גם ברחוב השלום, הוא חלק משינוי הדרגתי שקורה בעיר בשנים האחרונות.
לכתבה הראשונה בסדרה על בני ריינה >>
לכתבה השנייה בסדרה על הפריחה של הכדורגלן הערבי >>
ארבע קבוצות משתמשות במתקן הזה, והבכירה שבהן היא הפועל אום אל־פחם מהליגה הלאומית. אחמד אבו אלעם, יו"ר הפועל אום אל־פחם ויו"ר הוועדה לפיתוח הפריפריה והחברה הערבית בהתאחדות לכדורגל, הוא מהאנשים שעומדים מאחוריו.
"האצטדיון היה החזון של ראש העיר ד"ר סמיר מחאמיד ושל מנהל מחלקת הספורט אחמד ג'בארין, ואני רק עזרתי לדחוף אותו קדימה", אומר אבו אלעם בראיון מיוחד ל"ישראל היום", כחלק מסדרת כתבות על הכדורגל הערבי בישראל. "נשארתי פה לילות, לחצתי על המינהלת וההתאחדות שיהיה כל מה שצריך מבחינת ניירת, והנה - הוא בכניסה לעיר ועושה רושם טוב. אבל זה מטעה".
מה מטעה?
"צריך להיכנס לתוך השכונות פה בעיר ולראות באיזה מצב אנחנו חיים. עם כל השיפור שאתה רואה, יש לנו עשרים שנה כדי להגיע לרמה הכי נמוכה במגזר היהודי. זו הזנחה של שנים ארוכות. פה, ובחברה הערבית בכלל. אם זה מבחינת חוק ובנייה, או נראות. כשאתה נכנס לכל עיר ערבית אתה מבין. וזה מתנגש, כי אנחנו רוצים לשבור את הסטיגמה שאנחנו רק 'חומוס ובקלאווה'. אנחנו גם אספרסו. אנחנו גם משהו אחר. אנחנו רוצים להיות משהו אחר".
"מתפללים שנהיה גשר"
לאבו אלעם סיפור חיים מעניין. עד גיל 21 היה כדורגלן, ואחרי שפרש בתחילת שנות ה־90 חי בתל אביב, ולדבריו עבר בה הכל, כולל "התקופות הקשות של הפיגועים". כך למד להכיר את החברה היהודית לעומק, עבד כשליח ועשה את צעדיו הראשונים בענף הבנייה, שבו הוא עוסק עד היום. הוא נשוי, אין לו תואר אקדמי, אבל התעקש ששלוש בנותיו תלכנה ללמוד.
בשנים האחרונות אבו אלעם הוא אחת הדמויות הבולטות בכדורגל הערבי בארץ, וקולו בולט ושונה בנוף הכדורגל הישראלי. לאחרונה היה בצוות השיחות מטעם ההתאחדות לכדורגל הישראלית מול המקבילה הפלשתינית, זאת על רקע הניסיון הנואש של הפלשתינים להעלות להצבעה את השעיית ישראל מפיפ"א, בקונגרס הארגון שיתקיים בסוף השבוע בתאילנד.
מה אתה יכול לספר על השיחות מול ההתאחדות הפלשתינית?
"לצערי אין מספיק הסברה לציבור כמה רגיש וחשוב הנושא הזה. זה מסובך. תחשוב שמועצת פיפ"א היא 38 חברים, ובקונגרס עצמו יש 211 התאחדויות חברות. רק תדמיין שהשאלה האם צריך להשעות את ישראל תעלה בכלל להצבעה בפורומים האלו. זה יהיה אסון תדמיתי. מה שמדהים זה שיש פוליטיקאים ואנשים מעולם הספורט שמנסים לפגוע בתהליך.
"הסוגיה ברורה. אלו אותן דרישות שהיו להם בעתירות הקודמות שלהם לפיפ"א נגדנו ב־2015 וב־2017 בתקופת עופר עיני - סוגיית מעבר הספורטאים והציוד, המועדונים שפועלים מעבר לקו הירוק, אישורי הבנייה לאצטדיונים ונקיטה של פעולות חד־משמעויות מצד ההתאחדות הישראלית נגד גזענות (בדגש על שירי הקהל של בית"ר ירושלים). אלו אותם סעיפים כמו אז, רק עם המומנטום של המלחמה".
אז מה יהיה בקונגרס עצמו - תצליחו למנוע את ההצבעה?
"אין שום ספק שכל התביעה הזו היא פוליטית ולא שייכת לכדורגל. הכדורגל הישראלי מורכב מ־56% קבוצות יהודיות ו־42% קבוצות ערביות. בהתאחדות יש המון שופטים, פקידים ועובדים ערבים. כל ספורטאי או איש כדורגל ממדינה מסוימת צריך להגן על הכדורגל שלו, וככה אנחנו עושים. יש לי אמונה שלמה שבפיפ"א יבינו את המצב וזה לא יגיע להצבעה. מקווה מאוד שבקונגרס עצמו האנשים שלנו והאנשים שלהם, אנשי המקצוע, יגיעו להבנות וזה לא יעלה להצבעה.
"בסוף, אנחנו יודעים מה הם רוצים, ואנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. אנחנו רוצים לפתור את הבעיה הזו כי ברור לנו שמה שיפגע בהתאחדות יפגע גם באום אל־פחם ובכל הכדורגל בחברה הערבית בישראל. אנחנו חלק מהכדורגל הישראלי ואנחנו גם חלק מהעם הפלשתיני, ואנחנו מתפללים שנהיה הגשר. נוכיח שספורט וכדורגל זה גשר לאהבה, לאחווה, שזו שפה עולמית שאפשר דרכה לעשות הרבה דברים. דרך כדורגל אפשר לעשות שלום. אני לא מסתיר את זה, אני אומר לך את זה בראש מורם וזקוף. אני רוצה להוביל מהלך של שלום דרך הכדורגל".
מילים חזקות. ככה אתה מגדיר את עצמך - פלשתיני־ישראלי, ערבי־פלשתיני־ישראלי?
"כן, אני רואה את עצמי כערבי, פלשתיני, אזרח נאמן של מדינת ישראל. אני לא יכול לשנות את הזהות שלי, זה אני".
אז איך אתה מרגיש מאז 7 באוקטובר?
"להגיד לך שאני ישן טוב, או שיש מישהו, ישראלי או פלשתיני, שישן טוב - התשובה היא לא. אנחנו כל הזמן עם יד על הדופק, כל הזמן בחששות. אני צריך לדאוג לאורי לוי בגלל שהוא חבר ואח שאני איתו בשותפות פה בארץ. מצד אחר, אני אחמד אבו אלעם, וחלק מהמשפחה שלי נמצאת במחנות הפליטים בג'נין ובטולכרם, שני מקומות שהצבא נכנס אליהם. תבין באיזה מצב אנחנו בחברה הערבית חיים פה. רוצים לשמור על החוק, רוצים לשמור על החברות, רוצים לשמור על המדינה שאנחנו נולדנו בה, אבל אנחנו כל הזמן בחששות וברגשות מעורבים. ישנים טוב? ממש לא".
וכשאתה מסתכל כיום על המצב של הכדורגל הישראלי, ושל הכדורגל הערבי בישראל, אתה ישן יותר טוב?
"בשנה וחצי האחרונות יש צעדי ענק מכיוון יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ לכיוון החברה הערבית, ואני נכנסתי גם לתהליך הזה [בתור יו"ר הוועדה לקידום החברה הערבית והפריפריה בהתאחדות]. כיום החברה הערבית יודעת שיש התאחדות. לפני זה הכירו איזה פקיד-שניים, היום יודעים בדיוק איך ההתאחדות מתנהלת, יודעים מי נמצא במזכירות, מי נמצא בוועדה המקצועית. הבאנו מודעות לחברה הערבית גם בתוך ההתאחדות, ואני חושב שאנחנו צריכים להמשיך בצעדים האלה כדי לקרב כמה שאפשר".
חיידק הכדורגל תפס חזק
אז בוא נתחיל מההתחלה. איך נכנסת לכדורגל בעצם?
"לפני שנכנסתי להפועל (אום אל־פחם) הייתי במכבי עירוני ג'ת אל־אהלי. עשינו היסטוריה שאף קבוצה לא ישראלית לא עשתה, ובתוך ארבע שנים עלינו מליגה ג' לליגה לאומית. אחרי שנה בלאומית וירידה לליגה א' הקבוצה פורקה, ואני עזבתי. שמונה שנים לא הייתי במשחק. עד שהגיע חברי הטוב אבו שלמה (מוחמד סלימאן, לשעבר יו"ר הפועל אום אל־פחם בצוותא עם אבו אלעם), הזמין אותי למשחק, התחלנו להתחבר, והציעו לנו לקחת את הקבוצה. לקח חודש של מחשבות והתלבטויות, ובסוף נפלתי למלכודת".
תפס אותך חיידק הכדורגל.
"תפס חזק מאוד. כדורגל זה להנאה, אבל זה גם קשה, ויושבי ראש לא נהנים. נהנים כשמבקיעים גול, אבל אחרי המשחק אנחנו לא נהנים. כל הזמן ברדיפה איך לגייס כסף. כל הזמן במלחמה, איך להביא דברים, איך נעשה, איך נסיים את החודש? וככה לא נהנים. אנחנו מקבלים אותם תקציבים מההתאחדות והמינהלת, כמו שמקבלת רמת השרון אבל ההבדל הוא בעיריות.
"מאוד קשה באום אל־פחם, עיר של 60 אלף תושבים, הקבוצה הכי בכירה בעיר, שהיא המפלט המרכזי לצעירים, מקבלת רק 600 אלף שקל. מישהו פה צריך לשנות את התפיסה והמחשבה, יש פה פוטנציאל אדיר, 11-10 אלף צופים למשחק, אבל זה בלתי אפשרי בלי עזרה".
לא הגיע הזמן שמועדוני כדורגל מהחברה הערבית יפסיקו לחכות לכסף מהעירייה ויתחילו ליזום? אום אל־פחם זו העיר הערבית השלישית בגודלה בארץ, לא חסרים בה אנשים עשירים שישקיעו. למה זה רק סכנין, ועכשיו ריינה? מתי אום אל־פחם תהיה בליגת העל?
"זו שאלה שאני נשאל כל הזמן. אני לא רוצה להשוות את עצמי לסעיד (בסול) או לאבו יונס, ששניהם חזקים מאוד מבחינה כלכלית. אני מכיר את עצמי, יודע מה הגודל שלי, יודע לאן אני יכול להגיע עם הקבוצה. מה שאני עושה עכשיו זה להוציא מים מהסלע.
"ניסינו לאחרונה למצוא שותפים וספונסרים מהמפרץ, אבל זו תקופה בעייתית. אנשי העסקים הערבים בארץ לא בכדורגל. הם רוצים שאתה תבנה להם את הבמה, תכין להם את הכל והם יגזרו את הסרט. זה עניין של נתינה, כמה אתה רוצה לתת לחברה שלך, לעיר שלך. זה המכשול המרכזי של אום אל־פחם בדרך לליגת העל. בלתי אפשרי שבן אדם אחד יעשה הכל. אני לא מתבייש ואומר שנכון לעכשיו הפועל אום אל־פחם זו קבוצת כדורגל ולא מועדון כדורגל. יש לנו הרבה מה לשפר".
"זה מה שמרחיב את השסע"
אבל הנה, בינואר מכרת את כוכב הקבוצה עמיד מחאג'ה לאל־רייאן הקטארית. זה לא פתח אפשרות להשקעה מצידם?
"לא. והאמת, זו פעם ראשונה שאני מספר זאת - הקטארים התייחסו אלינו כ'ציונים', והם לא רצו שום עסק איתנו. בהתחלה התנגדתי למעבר, אבל בסופו של דבר לא רציתי למנוע ממנו להתקדם ולשחק בחו"ל, אז סיכמתי עם אבא שלו והסוכן שאם הוא חותם גם בשנה הבאה בקבוצה הקטארית, שישלמו פיצוי לאום אל־פחם. שם הסתיים העניין, לא היה שום קשר עם הקטארים.
"לא העברת כספים, לא שיחות איתנו, לא כלום. אני התחננתי, והם לא רצו לשבת איתי. זו עוד דוגמה לעד כמה אנחנו חיים בין הפטיש לסדן. אנחנו כל היום מקבלים מכות משני הצדדים, אבל ברוך השם, אנחנו חזקים בשביל להתמודד".
בעיני הקטארים אתה ישראלי, ובעיני רוב הישראלים אתה ערבי.
"זה הכל תקשורת. כשהיתה פה המשלחת הקוסוברית למשחק נגד נבחרת ישראל בבלומפילד קיבלתי עם שינו זוארץ את פניהם במסעדה בתל אביב. וכשהסברתי להם שיש פה ערבים שמשחקים כדורגל, ושכ־42% מקבוצות הבוגרים בישראל הן ערביות, אמרו לי: "איך זה הגיוני? בקוסובו יודעים שיהודים וערבים זה רק מלחמה טילים.
"אחת מהבעיות שלנו בתקשורת הישראלית שאנחנו לא מראים את הטוב. אנחנו כל הזמן מחפשים את הרע, וזו אחת הבעיות שמרחיבות את השסע. הערבים מכירים את היהודים טוב, אבל היהודים, לצערי הרב, לא מכירים את הערבים מספיק והם מוזנים מהתקשורת. הם שומעים רק על חיסולים, יריות, אלימות, וחושבים שזהו זה. אתה הגעת לאום אל־פחם, נכנסת בכיף כיהודי. הרבה שחקנים לפני שחתמו אצלי חששו להגיע לעיר, והיום מסתובבים פה חופשי, עושים קניות, ואנשים מקבלים אותם בצורה הכי יפה שיש. זה הכל תקשורת".
אז מה אתה רוצה להגיד ליהודים, לערבים, מהכדורגל ובכלל, בסימן יום העצמאות?
"אני רוצה שהסבל ייגמר. שיהודים לא יסבלו, שערבים לא יסבלו, שאף אחד לא יסבול. אני רוצה חיים פשוטים. אם נכבד את החיים אחד של האחר אפשר לגדל פה דורות. אחרי המלחמה תצא הסטטיסטיקה. הרבה עזבו את הארץ, אם זה ערבים ואם זה יהודים. אלה שנשארנו - שורדים. המצב הכלכלי מידרדר. מחירי הדלק והחלב עולים, אנחנו הולכים לחוות עוד ימים מאוד קשים. בלי שלום, אהבה ואחווה לא נתקדם.
"בסוף, אני לא בחרתי להיות מוסלמי, אתה לא בחרת להיות יהודי, והוא לא בחר להיות נוצרי. אם אנחנו נישבר, נגדל דור שהוא שבור. אם אנחנו נהיה אופטימיים - נגדל דור אופטימי. כשרופא יהודי מטפל בערבי ולהפך, זה תקווה. כשאנחנו עושים כדורגל ביחד - זה תקווה. מה זה החיים האלה בלי תקווה? מה יהיה ההבדל בינינו לבין החיות? בלי תקווה אין הבדל, וכולי תקווה שהתקווה תתממש".
