בשבוע שעבר משחקי הפלייאוף העליון הדגימו את התנופה שחווה הכדורגל הערבי בישראל. בני ריינה ניצחה לראשונה אי־פעם את באר שבע, סכנין ניצחה את הפועל חיפה אחרי מהפך ושער ניצחון בדקה ה־85, ומשחק העונה הסתיים בתיקו כי ענאן חלאילי, שתכף עוזב לאירופה כרכש הכי יקר שיצא מפה, מצא את הבלטה שלו.
זה לא סוד. החברה הערבית היא חלק אינטגרלי מהכדורגל הישראלי. אף שהיא מהווה כחמישית מהאוכלוסייה הכללית, שליש מהמועדונים בארץ ושליש מהשחקנים מגיעים מיישובים ערביים. במגזר יש תשוקה חזקה ושורשית למשחק, בסגנון שמזכיר את צפון אפריקה ודרום אמריקה, אבל לא הכל ורוד.
ההיסטוריה של הכדורגל הערבי בארץ רצופה אתגרים וקשיים, וכמו הכדורגל הישראלי - מושפעת מתהליכים חברתיים ופוליטיים מחוץ למגרש. אחרי שוברת המוסכמות מריינה שפתחה את הסדרה הזו על הכדורגל הערבי בישראל, הפעם נתמקד בהקשר ההיסטורי של המומנטום הנוכחי.
עד 1948 הספורט הערבי בארץ התקיים לצד מקבילו העברי, כשבזמן המנדט הבריטי היה ניסיון לאחד ביניהם לתקופה קצרה. מצבה של האוכלוסייה הערבית אחרי מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל היה רע חברתית, כלכלית וספורטיבית. בשנות ה־50 לא היה כמעט ספורט ערבי בארץ, בטח לא כדורגל. אבל בשנות ה־60 דברים החלו להשתנות. ההסתדרות הקימה עשרות ארגוני ספורט ביישובים ערביים. מרכז מכבי, שראה איך המתחרה שלו גדלה, הקים גם הוא קבוצות ביישובים ערביים תחת השם מכבי. אפילו תנועת בית"ר לא טמנה ידה בצלחת וייסדה מועדונים ערביים בנגב, במשולש ובצפון.
ב־1964 הגיעו ההישגים הראשונים. הפועל נצרת עלתה לראשונה לליגה א' (אז הליגה השנייה), ואלפים חגגו בגליל. במקביל, שחקנים ערבים התחילו לפרוץ במועדונים יהודיים. חסן בוסתוני ממכבי חיפה ועלי עות'מאן מהפועל ירושלים הפכו את הכדורגל לפופולרי מאוד בקרב צעירים ערבים בארץ, שפתאום היו להם כוכבים להזדהות איתם. הדבר התעצם בשנות ה־70 כשריפעת "ג'ימי" טורק כיכב בהפועל ת"א, ויחד עם עות'מאן השניים היו השחקנים הערבים הראשונים בנבחרת ישראל. אחריהם הגיע זאהי ארמלי, שהפך לגדול כובשי מכבי חיפה בכל הזמנים וכבש את לב המיינסטרים הישראלי.
קפטן מוסלמי ראשון
למרות זאת רק ב־1996 קבוצה ערבית ראשונה עלתה לליגה הבכירה בישראל, כשהפועל טייבה עשתה היסטוריה והעפילה לליגה הלאומית. טייבה חוותה עונה סוערת וטעונה במתחים לאומיים ופוליטיים וירדה ישר בסיומה, אבל המקום של הקבוצות והכדורגלנים הערבים ברמות הגבוהות של הכדורגל הישראלי הלך ותפח.
בתחילת שנות האלפיים נג'ואן גרייב, וואליד באדיר ועבאס סואן כיכבו בנבחרת ישראל, כשהאחרון מעלה את בני סכנין לליגת העל ומוביל אותה לזכייה בגביע המדינה - התואר הראשון של קבוצה ערבית בכדורגל הישראלי.
סכנין תקעה יתד בליגת העל והפכה ל"נציגת המגזר", ושחקנים מוכשרים מהחברה הערבית תפסו מקום משמעותי בנבחרת. השיא היה בתקופת אנדי הרצוג, כששליש מסגל הנבחרת הורכב מבני מיעוטים ולראשונה גם הקפטן היה מוסלמי, ביברס נאתכו.
במקביל להתפתחות המקצועית, לאורך השנים המתח בין ערבים ליהודים בארץ הרים ראשו גם בכדורגל. בין אם במפגשים בין סכנין לבית"ר ירושלים, ובין אם סביב הנבחרת, בנוגע לשירת ההמנון והבעת עמדה. בירם כיאל ומואנס דאבור, שניים מהמוצלחים ביותר בתולדות המגזר, נכוו מכך, כשדאבור אף פרש מהנבחרת בגלל תקרית כזו. תקריות אלו העמידו למבחן את עניין ה"נאמנות" של השחקנים הערבים לנבחרת. הדוגמה הטובה ביותר היא זו של עטאא ג'אבר, שבעשור הקודם היה קפטן הנבחרת הצעירה, והשנה עבר לייצג את נבחרת פלשתין, דבר שהצית דיון בוער. בשנים האחרונות שחקנים ערבים מישראל עוברים לשחק בליגות במפרץ. החל בדיא סבע באיחוד האמירויות ועד עמיד מחאג'נה (הפועל אום אל־פחם) ועלאא א־דין חסן (בני סכנין) שחתמו בקטאר אחרי שכיכבו במדי נבחרת פלשתין בגביע אסיה.
עדיין משחקים בשכונה
למעשה, הכדורגל הערבי בישראל, שהחל תהליכי מיסוד רציניים רק לפני 60 שנה, תחת מכשולים של מיעוט מופלה וגילויי גזענות, כשכל הצלחה היא נגד הסיכויים, שובר את תקרת הזכוכית של עצמו כל הזמן. ועדיין, על אף ההישגים יש הרבה מה לשפר ולהשתפר. תרבות הניהול במועדונים רבים מוכוונת הצלחה מיידית ולא לטווח הארוך, ולראיה - מתוך 30 קבוצות בשתי הליגות הבכירות העונה רק חמש מגיעות מיישובים ערביים.
כתוצאה מכך תרבות האהדה מבוססת בעיקר על הצלחות, מה שמעכב צמיחה של קהילות סביב המועדונים עצמם. והכי קריטי - הקושי בקבלת היתרים והפשרת קרקעות לבניית מגרשי כדורגל ברמה גבוהה ביישובי המגזר. ועדיין, לכדורגל הערבי בישראל יש איכויות ייחודיות טבעיות ששומרות עליו. זהו מרחב עם אופי תחרותי מאוד שמעודד פיתוח. כשמועדון אחד מצליח - קמים מתחרים, וניצנים של זה אפשר לראות בתחרות הסמויה בין סכנין לריינה.
בנוסף, בניגוד לכדורגל במגזר היהודי כיום, הכדורגל הערבי עדיין מתקיים ברחוב. נכון, גם בחברה הערבית הילדים יותר באייפון ובפלייסטיישן מפעם, אבל מרהט ועד מג'דל כרום, בגלל מצב סוציו־אקונומי או היעדר תשתיות ראויות, עדיין משחקים בסמטאות. שם צומחים כישרונות שהכדורגל הוא הזדמנות חייהם. במקביל יש עלייה במודעות ההורים לטיפוח הכישרונות האלו, מה שמייצר פרוספקטים כמו חלאילי או כארם זועבי מהפועל ירושלים.
כל עוד ימשיכו לגדול כישרונות בסמטאות, שיקבלו את הדחיפה הנכונה מהוריהם, ועוד מועדונים יבנו פרויקטים שידחפו עצמם קדימה, הכדורגל הערבי בישראל רק ימשיך לצמוח. מתקנים ואצטדיונים חדשים בכלל יוסיפו לכך.
ולבסוף, כמו רוב הכדורגל הישראלי, גם הכדורגל הערבי בארץ הוא קרקע פורייה לדו־קיום אמיתי ולשותפות, שיוצר חיבורים מפרים על המגרש ומחוצה לו. ההצלחות של סכנין, ריינה וגם של מכבי חיפה וחלאילי נשענות בדיוק על זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו