הדרך חזרה מסמי עופר לבאר שבע הייתה ארוכה ומתישה. כמעט שלא היה מקטע כביש אחד בלי עבודות, פקקים והאטות בדרך שגרמו לקצת פחות מ- 3,000 אוהדי אוהדי הפועל באר שבע שהצפינו לחיפה לחזור בשעת לילה מאוחרת מאוד. עם זאת, אחרי ערב דרמטי כמו זה שעברנו אתמול, שום דבר לא היה יכול לקלקל לנו את מצב הרוח.
זה היה ניצחון ביכולת חלשה אמנם, אבל הוא החזיר לנו את האמונה שאולי בכל זאת האליפות תהיה בסוף שלנו. אמונה שנפגעה בעיקר בגלל איבוד הנקודות הכפול מול בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב שהוריד אותנו למקום השני, אבל גם בגלל שלבית"ר עד עכשיו פשוט הכול הולך ומתחבר. לכן אתמול, לאור ההתפתחויות המקבילות בבלומפילד, זה הרגיש כמו משחק של להיות או לחדול וגם מידת הלחץ כמובן – הייתה בהתאם.
ניצחון מנטלי
הפועל באר שבע עלתה על כר הדשא בסמי עופר בידיעה חד משמעית שרק ניצחון בא בחשבון. כל תוצאה אחרת אולי לא הייתה סוגרת את הסיפור באופן רשמי, אבל מנטלית התחושה הייתה שהמאבק נגמר.
זה אכן היה מאוד קרוב להיגמר, אבל אחרי אין ספור הפעמים שאיבדנו את הנקודות בדקות הסיום, סוף סוף אנחנו היינו אלו שעוקצים ברגע האחרון. הנגיחה של ג'בון איסט בדקה ה-90 הקפיצה את הקהל לשמיים אחרי שהוא קסס ציפורניים לאורך כל המשחק. השער, השאיר את חלום האליפות (אולי דאבל, עמה יעמיק) חי ובועט.
זה לא היה משחק גדול של הקבוצה, רחוק מזה. נגד יריבה שכבר סיימה מבחינתה את העונה ומשחקת בעיקר לפרוטוקול עם מגרש חצי ריק וקהל ביתי שמחרים, באר שבע התקשתה מאוד לייצר כדורגל איכותי. אבל בשלב הזה של העונה, האמת היא שהיכולת כבר פחות מעניינת. הנקודות הן הדבר היחיד שחשוב.
אפשר גם להבין גם למה היכולת נפגעה. העייפות פשוט זועקת לשמיים. העומס של השבועות האחרונים ניכר כמעט בכל פעולה של השחקנים. האינטנסיביות שאפיינה את הקבוצה במשך רוב העונה ירדה משמעותית, הלחץ הגבוה מתבצע הרבה פחות דקות ורבים מהשחקנים נראים רחוקים מהרמה שהתרגלנו לראות מהם. בתוך המציאות הצפופה הזו, קשה באמת לבוא אליהם בטענות.
ההחלטות של רן קוז'וך
רן קוז'וך, שספג לא מעט ביקורת אחרי שני המשחקים הטרגיים מול בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, החליט להמשיך עם השינויים המשמעותיים משבוע שעבר בחוליית ההגנה. ההחלטה להחזיר את אופיר מרציאנו לשער במקום ניב אליאסי, יחד עם ההכנסה של מתן בלטקסה במקום ג'יבריל דיופ, הייתה אמיצה אבל גם מתבקשת.
עד עכשיו לפחות, נראה שהמהלך הזה מוכיח את עצמו. עם כל ההערכה לאליאסי, קשה להתעלם מהעובדה שהוא עדיין לא בשל מנטלית למעמדים הלחוצים והאינטנסיביים של מאבק אליפות אמיתי. מרציאנו, לעומת זאת, גם אם הוא מעבר לשיא, מביא איתו ניסיון, שקט וביטחון דברים שהקבוצה הייתה זקוקה להם מאוד ברגעים האלה של העונה. גם בלטקסה, שאחרי משחקים טובים מול מכבי והפועל תל אביב קיבל שוב את הקרדיט בהרכב, החזיר למאמן עם עוד הופעה אחראית ויציבה.
מנגד, בכל הקשור לחלק ההתקפי, נראה שקוז'וך ממשיך לתת אמון כמעט עיוור בזהאי אחמד בין אם כשחקן הרכב ובין אם כחילוף ראשון קבוע. בניגוד לשינויים בהגנה, כאן קשה לומר שהבחירה מוכיחה את עצמה. אי אפשר לקחת מזאהי את המחויבות, הרצון והעזרה במשימות ההגנתיות, אבל מבחינה התקפית התרומה פשוט לא מספיקה וזה בלשון המעטה. פעם אחר פעם הוא מצליח לתסכל את הקהל עם קבלת החלטות לא נכונה, חוסר חדות ותחושה כללית שהוא לא באמת מצליח להשפיע על המשחק בחלק הקדמי.
זה אולי החלק הכי מתסכל כי הקהל באמת רוצה לראות אותו מצליח. יש רצון אמיתי שהוא יתפתח ויהפוך לשחקן משמעותי בקבוצה. אבל נכון לעכשיו זה לא זה. גם אמיר גאנח לא הצליח לבוא לידי ביטוי. לעומת זאת, ג'בון איסט שנכנס מצוין והיה פעיל מאוד לאורך 25 דקות וזכה להבקיע את שער הניצחון המטורף. החלוץ הג'מייקני מביא פיזיות ואיכויות, הוא חייב לקבל יותר דקות.
אנחנו עדיין לא יודעים איך תסתיים העונה הזאת, אבל דבר אחד כבר ברור: הפלייאוף הנוכחי הוא ממש לא לבעלי לב חלש. קשה לזכור רכבת הרים רגשית בעוצמות כאלה, בטח בפרק זמן כל כך צפוף. כל משחק מרגיש כמו גמר גביע, כל איבוד נקודות הוא מכה אנושה לחלום האליפות. אבל איך אומר השיר? "תחזיקו עוד כמה דקות, זה לא הזמן להתעייף".
