אין מגיע בכדורגל, אבל הגיע לנו לעלות ליורו וכנראה שנולדנו לסבול

1: ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, גילה לאחרונה את הטיק טוק. הוא העלה סרטון שבו הוא מתאר את הקמפיין של הנבחרת שלו שתשלים הערב (ראשון) את עלייתה לאליפות אירופה, כנראה מהמקום הראשון בבית. בסיום הסרטון הוא מסכם: ״כנראה שהיינו צריכים איצטדיון גדול יותר מהפושקאש ארנה, על אף הביקורות״.

האיצטדיון הלאומי של הונגריה מכיל 65 אלף מקומות, והביקורות על אורבן שבונה עשרות אצטדיונים (כולל זה מול ביתו, בו אירחה ישראל) היו גדולות. עתה, עם ההעפלה ליורו שני ברציפות, בהונגריה יודעים שלפחות ברמת הנבחרת הבוגרת - הם בתקופה הגדולה ביותר שלהם ב-40 השנה האחרונות. ההונגרים שופכים את רוב הכסף שלהם על כדורגל וזה בא על חשבון דברים חשובים כמו ביטחון, בריאות וחינוך. אם לפני עשרים שנה היינו מנצחים אותם בכל תחרות, הפער שיש בין הנבחרות כבר גדול מדי. אבל כאמור להצלחה בכדורגל, יש מחיר בדברים אחרים. וצריך לזכור את זה.

2: הזירה האירופאית היא עדיין, על אף שאנחנו משחקים בה שלושים שנה, לא המקום שלנו. לא ברמת הנבחרות ולא ברמת הקבוצות הבוגרות. הכדורגלן הישראלי הממוצע, טוב ככל שיהיה, לא בנוי לקצב הזה, לאגרסיביות הזאת, לקור הזה ואין לו את החוסן המנטלי הנדרש. זה כואב בעיניים ובלב, אבל בסוף זה היה קמפיין גרוע בבית הכי קל שקיבלנו מאז שהצטרפנו לאירופה. השחקנים שלנו פטריוטים אמיתיים, אבל מה שיש להם ברגליים לא מספיק. ראינו את זה בשלושת המשחקים האחרונים, והבנו שבסוף לא פלא שאנחנו מצליחים רק בטורנירי נוער ובוגרים. מבחינה מנטלית אנחנו לא מצליחים עדיין לעשות את הקפיצה הדרושה. 

3: נכון שבכדורגל אין מגיע אבל בחיי שמגיע לנו להיות ביורו הזה. הסתובבנו כאן בהונגריה וראינו איך הפכנו לאנשים האלה שמרחמים עליהם ומאחלים להם הצלחה לפחות בכדורגל, כי אין לנו שום נחמה אחרת בעולם. ההונגרים כאן רצו שנשמח, כי את העצב בעיניים שלנו  רואים בכל מקום. אבל כנראה שנולדנו לסבול בכל זירה שהיא. הלוואי ויתרחש הנס ונעלה דרך ליגת האומות. נכון, זה נשמע ילדותי, אבל לשחקנים האלה, על אף יכולתם הירודה, ולנו על אף שאנחנו מתעסקים במה שחשוב באמת (וזה לא כדורגל), מגיע רגע של נחת. ואם יש אלוהי כדורגל, אנא ממנו, שיופיע במרץ הקרוב.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

4: בסוף השבוע הזה חוזרת ליגת העל למגרש. על הרמה של הליגה המקומית אין מה להוסיף, כי ראינו את מרכולתה בשבוע האחרון בזירה הבין לאומית. ועם זאת - היא שלנו ואנחנו אוהבים אותה, ולכן ההחלטה להחזיר אותה היא עצובה ומעליבה. אלוהים יודע למי אכפת ממשחקים של מכבי פ״ת נגד מ.ס אשדוד בעת הזאת. אולי למהמרים. אנחנו קוברים את מתנו, מפחדים על חיינו והראש שלנו ממש לא בכדורגל. בטח לא כזה, שמשוחק מול יציעים ריקים בארצנו שלנו. החזרת הכדורגל היא לא סימן לשגרה, ממש לא. כי הכדורגל הוא דבר שמשמח, ואנחנו לא מסוגלים לשמוח כבר כל כך הרבה זמן.