מחר (שלישי) אעלה על אופניי ואדווש לאצטדיון בלומפילד עם אשתי כדי לראות את הנבחרת מול בלארוס האימתנית. כן, קניתי כרטיסים במחיר מלא ולא חיפשתי הנחה, כי יש באוויר ריח נעים כזה, של משהו חדש מהניילונים, וגם אם בסוף הקמפיין יתברר, חלילה, ששכר הלימוד היה יקר מהצפוי - תהיו משוכנעים שזו הדרך.
לא חשבתי שאגיע ליום שבו אכתוב "משהו טוב קורה בכדורגל הישראלי". בדרך כלל הייתי מתחרט כבר בפרומו, אבל עם עובדות לא מתווכחים. הקיץ התברר שההצלחות של הנבחרות הצעירות לא היו צירופי מקרים מטורפים, וגם הבוגרת בהחלט גולשת על הגל הנכון. עובדה שהגענו למצב שאחרי תיקו ברומניה, שמשפר את סיכויינו לעלות ליורו, אנחנו עוד מתלוננים על בעיטה לקורה.
אבל עזבו כרגע את התוצאה ואת חישובי היורו. מבחינתי, כשהצוות המקצועי בוחר לעלות למשחק החוץ החשוב בקמפיין עם רוי רביבו בהגנה, דור תורג'מן בשפיץ ונותן לאוסקר גלוך, נער בן 19, שעדיין לא גילח את השפם, להיות בעל הבית - זה ניצחון אדיר. זה אומץ, רוח חדשה ולא אותו דבר ישן שאנחנו לועסים במשך עשרות שנים ואז מתלוננים על הטעם.
הרי אני שומע את הזמזומים שעלו מתחילת השבוע "תנו לזהבי חדר עם נוף בשביל לתת זינוק אחרון בעלייה". כמו שאני מכיר את העסק - בטח עוד יישלחו שליחים ויועברו מסרים, וביידן ירים טלפון לשינו זוארץ לפני החגים. אבל מומלץ למושכים בחוטים להישאר ממוקדים בתוכנית.
הרי המנהל המקצועי, יוסי בניון, זוכר היטב שכשהוא עלה לנבחרת הבוגרת, בגיל 18, שיחקו לצידו אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. שלישיית קסם חלומית שהיה ברור כי גם בתוך הכישרון העצום ישנה היררכיה. יש בכירים ובכירים יותר, ואותם יחפשו ראשונים במסירת העומק. ובלי השליט העליון, זה שעל רגלו יישק דבר, ראיתם בשבת חבורה צעירה, נטולת פוזה, ממוקדת במשימה.
לשחק בנבחרת זו זכות
ישראל מסתדרת ללא "נשיא המדינה" וללא עומר אצילי, שחקן העונה לשעבר, שסופר את הכסף באמירויות. היא עושה זאת בלי מכונת השערים של מואנס דאבור וגם מבלי לקבל סיוע אווירי מדיא סבע. הנבחרת משחקת התקפי עם חבורה שעוד ניתן לאלף, בידיעה שאף אחד לא ישליך את סרט הקפטן, או ישלח מקורב ללכלך על ההנהלה.
לכן הגיע הזמן שנעבוד על פי תוכנית ארוכת טווח ועם גיבוי מראשי ההתאחדות, בתקווה שיעמדו בלחצים. שנים בכו כאן שהדשא סובל מקרחות והנוער גדל עקום, וכעת אפשר לברך שהחיינו - אז מי שרוצה מוזמן להצטרף לשיטה וללא תנאי. ללא סוויטה נפרדת, ואם צריך לפתוח על הספסל אז בהבנה כי לשחק במדים הלאומיים זו חייבת להיות זכות.
באותה מידה אני גם יכול להבין את זהבי, בטח בגילו ואחרי שנים של תרומה לקהילה. אפילו רובי קין, מאמנו במכבי ת"א, סיפר שכששיחק באינטר האיטלקית היה לו שותף לחדר, קלרנס סידורף ההולנדי, שחירב בשיטתיות את שעות השינה בכך שהיה מעמיד את הלפטופ על כיסא ליד המיטה ונהג לראות סרטים מצוירים עד הבוקר.
ועדיין, כשקין נשאל בראיון מה היה הרגע הגדול בקריירה שלו, הוא לא חשב פעמיים: זו לא היתה הזכייה עם טוטנהאם בגביע הליגה, או בחירתו כ־MVP בליגה האמריקנית. "לשחק במדי נבחרת אירלנד" - היתה תשובתו החדה והברורה. 146 הופעות, 68 שערים. אהבה בלי תנאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו