באפריל 1997, ערוץ הספורט העביר בשידור ישיר משחק בין דטרויט למילווקי, שגרנט היל - כוכבה הנהדר של הפיסטונס - נעדר ממנו. וכך יצא שצפיתי, מנומנם במיוחד, בקבוצה החלשה של הבאקס שכבר איבדה סיכוי לפלייאוף, עושה טובה כשהיא כאילו מנסה לנצח חבורה מאוד מוגבלת של דטרויט. עבור מי שגדל על מג'יק ומייקל והדרים טים, זו היתה חוויה מפכחת מאוד. יש שיאמרו מצלקת. לא ראיתי עד הסוף, "כי מה, ככה נראה האן.בי.אי כשאנחנו לא מסתכלים?".
באותם ימים, ועד עמוק אל תוך העשור הראשון של המילניום, להיות עכבר אן.בי.אי אמר שאמנם אתה יודע מי אלה אנדרו לאנג וגרנט לונג - אולי אתה אפילו יכול לדלקם את הממוצעים שלהם ולזהות אותם כי היה לך קלף שלהם - אבל לא באמת ראית אותם אי פעם ממש משחקים. משחק שלם, אתם יודעים. הכי הרבה היה לך אם הם השתחלו שלא מרצון לצד הלא נכון של מהלך, בטופ 10 השבועי של NBA Action.
אבל ב־2009, כשכספי נבחר בסיבוב הראשון בדראפט והצטרף לסקרמנטו, הוא גרר את ערוץ הספורט לשדר עשרות משחקים של הקינגס – חלקם הגדול הפגיש אותנו באישון לילה עם מאבקים בין שתי קבוצות חלשות מדי, במהלך עונה רגילה ארוכה מדי, מול קהלים משועממים מדי. אלו היו גם ימי הצעדים הראשונים של זמינות ה־League Pass באתר הליגה, שם יכולת פתאום לראות כל מהלך מכל משחק. וכך ניפץ כספי לא רק את מחסום הישראלי הראשון ב־אן.בי.אי, אלא גם את התדמית הנוצצת שהיתה לליגה בעיני עשרות אלפי ישראלים.
פתאום הבנו שמשחק מנומנם בין דטרויט למילווקי משלהי עונת 96/7, כשהכוכב הגדול ביותר בצד על אזרחי - זה לא היוצא מן הכלל. זו השגרה בליגה הטובה בעולם.
והשגרה השוחקת הזו, היומיומיות והסתמיות של רובם המכריע של הרגעים ברובם המכריע של המשחקים, היא שלפחות כספי בלט שם. אחרי הכל, מדובר בשחקן שהיה רחוק מלהיות הכי מוכשר בערך בכל קבוצה שבה דרך מאז גיל 17. אבל מה שייחד אותו - האנרגיות, הרצינות שבה התייחס לכל פוזישן, גישת ה"אין מחר" של ליגות עם משחק אחד בשבוע, שמאפיינת במיוחד את מכבי ת"א, והמוטיבציה - כל אלה הספיקו כדי שיבלוט, גם מתוך מחזור דראפט איכותי ועמוק במיוחד.
כישרון זה לא הכל
כספי, למי ששכח, נבחר למשחק הרוקיס בעונתו הראשונה, ונשדד כשהושאר מחוץ לחמישיית הרוקיז השנייה של העונה על חשבון הנמסיס־מתחת־לרדאר שלו, יונאס ג'רבקו השבדי. וזה היה בשנה שבה נכנסו לליגה סטף קרי, ג'יימס הארדן, דמאר דרוזן וג'רו הולידיי (וגם בלייק גריפין, אבל הוא לא שיחק באותה עונה בגלל פציעה). ובמובן הזה, כספי אמנם היה שגריר שהיה כיף לעקוב אחריו – חרוץ, קשוח – אבל ממש לא שגריר הביכורים הכי מייצג של הכדורסל הישראלי. אלו היו יכולים/אמורים להיות דורון שפר ב־1996 או עודד קטש ב־1999: גארדים שנישאו רחוק על גבי כישרון נדיר, יש שיאמרו אף גאונות, שקשה לפספס. כאלה אנחנו, הישראלים, לא? גם בהייטק שאנחנו מייצאים לארה"ב: כשרון בשפע, אבל מעט פחות סדר ומשמעת.
מה שהוא כן היה זה, בעצם, בדיוק הפוך – במקום להיות ייצוג נאמן של ישראל בארה"ב, הוא לימד אותנו שיעור חשוב על הליגה הזו כשהביא לפה את האן.בי.אי במלוא הדרה הדהוי: כישרון מזהיר אולי עושה את ההבדל בפלייאוף, אבל כדי לחצוב קריירה של עשור לפעמים מספיק פשוט לרצות את זה. מה שרבים וטובים בהרבה (שאראס, בודירוגה, סתם שני שמות) לא עשו. לתת הכל, גם אם זה בסוף אפריל במשחק שכבר לא קובע כלום.
מה שבמקרה של כספי, שלצערו אף פעם לא הגיע לפלייאוף במאי וביוני, תמיד היה נכון. זה עוד שיעור שרלוונטי היום יותר מתמיד: באן.בי.אי המון עבודה קשה עדיין צריכה גם טיפת מזל, ובריאות. בעיקר בריאות.
