עונה חדשה של כדורסל ישראלי תיפתח היום (ראשון). בצל המלחמה שמלווה אותנו כבר שנתיים וקרובה לסיום, השגרה היחסית תימשך. האולמות יתמלאו באוהדים, עשרות שחקנים חדשים יגיעו מחו"ל, ואנחנו נמשיך להתווכח, לשמוח, ובעיקר ליהנות מהספורט. אבל גם השנה ביציעים יהיה חלל כבד: מאות אוהדים, שכל חייהם נסבו סביב הכדורסל, לא יישבו עוד במקומם הקבוע.
רועי, נועם ויובל לא הכירו זה את זה. הם אהדו קבוצות שונות ובאו מרקעים שונים, אבל דבר אחד ייחד את שלושתם: אהבה ענקית לכדורסל. שלושתם נפלו במלחמה, וכל אחד מהם השאיר אחריו לא רק משפחה וחברים אלא גם מושב ריק ביציע, חברים שמתגעגעים אליו, וזיכרונות שיישארו לנצח.
כל הכתבות מפרויקט פתיחת העונה המיוחד של ישראל היום:
קלאודיו קולדבלה בראיון בלעדי: "הבאנו למכבי ת"א את האנשים הנכונים"
אלופה חדשה, כוכב ישן: התחזית לעונת 2025/26 בליגת העל
רועי נהרי ז"ל, בן 23 בנופלו, בכלל יכול היה להיות כדורסלן מקצועי אם הדברים היו מסתדרים אחרת. "הוא לא היה ים מדר, אבל הוא היה קליבר. היתה לו יד מדהימה לשלוש", מספר אביו רונן. "הייתה לו הבנת כדורסל מדהימה, כמו מאמן. תרגילים, שחקנים, הוא ידע הכל ואהב את המשחק".
רועי, שגדל במושב אורה, התחיל לשחק בגיל 3 בקבוצות הקט סל של הפועל ירושלים והמשיך עד לגיל נוער. אף שתמיד בלט, הוא לא חשב להמשיך את הקריירה הספורטיבית והחליט להתגייס לצה"ל. "להמשיך כספורטאי פעיל בכלל לא היה על הפרק. לפני הגיוס רועי נפצע בכתף, מה שגרם לירידת פרופיל. הוא נלחם כדי להעלות אותו ולהתגייס", מספר אביו. ואכן כך היה. רועי נותח בכתפו, עבר שיקום והתגייס לגדוד 202 של הצנחנים. הוא יצא לקורס מ"כים ולאחר מכן לקורס קצינים, שאותו סיים בהצטיינות.
למרות השירות העמוס, האהבה של רועי להפועל ירושלים נשארה חזקה. "כשהוא היה יוצא הביתה והיה משחק, הוא מגיע. אין שאלה בכלל", מספר אביו. "אנחנו לא רק אוהדים של הקבוצה, אנחנו אוהדים של המועדון. אין לי ספק שאם הכל היה כרגיל, רועי היה נשאר מנוי של הקבוצה וממשיך להגיע לכל משחק גם אחרי השירות הצבאי".
בבוקר 7 באוקטובר רועי זינק עם הצוות שלו לעוטף עזה כדי לבלום את המחבלים. הוא לחם בגבורה בשדרות, בחוף זיקים ובכפר עזה עד שנפצע בקיבוץ בשעת לילה ממארב של מחבלים. הוא הובהל לבית החולים סורוקה בב"ש, ואחרי 36 שעות נקבע מותו. משפחתו של רועי החליטה לתרום את איבריו, שהצילו חמישה אנשים.
"המוות של רועי רק חיזק את הקשר שלנו עם הפועל ירושלים", מספר רונן. "קיבלנו חיבוק עצום מהמועדון וזה לא הפתיע אותי. זו משפחה, זה הדנ"א של המועדון. טסנו לבלגרד עם הקבוצה וחיבקו אותנו. כשזכינו בגביע המדינה הוא מיד הגיע לקבר של רועי".
בפברואר האחרון קשרה הפועל ירושלים את גורלה עם רועי לתמיד. קבוצת הנוער של המועדון, שבה שיחק בעבר, נקראה על שמו בטקס שנערך באחד ממשחקיה. "זה היה אירוע סופר מרגש", מספר אביו, ומבטיח: "נעשה הכל כדי שכל מי שעובר בקבוצה הזאת יידע בדיוק מי היה רועי. איזה אדם ערכי, ווינר ומנהיג הוא היה. וזאת כדי שיהיו גאים לשאת את שמו על הגופייה".
מחאן יונס להיכל מנורה
גם אצל נועם ברזילי ז"ל ("ברזי") האהבה למכבי ת"א החלה מגיל צעיר. "מכיתה א' היינו רואים יחד כדורסל", מספר אביו אמיר, "הוא לא היה מפספס משחק של מכבי". עד כיתה י' נועם שיחק כדורסל כקפטן בקבוצת אליצור כוכב יאיר, שם גדל. "משלהי התיכון היה לו מינוי בשער 9, זה התחיל מגיל מוקדם מחברה שלאבא שלה היה מינוי, ונועם היה מתלווה אליהם למשחקים בהיכל".
בסוף 2021 נועם התגייס ליחידת אגוז מחטיבת הקומנדו ושירת כלוחם, כסמל מחלקה ולזמן קצר גם כמפקד צוות. "הוא כמעט לא היה בבית כל השנה הראשונה של המלחמה, אבל בכל פעם שיצא הביתה, הדבר הראשון שהיה מדבר עליו זה לנסוע להיכל", מספר אביו. "בזמן הלחימה בחאן יונס הייתה תקופה שלא שמענו מנועם 57 ימים ברצף. הם לא יצאו הביתה כל אותם חודשיים, ונלחמו בלי הפסקה תוך סיכון יומיומי של חייהם".
כשהסתיים המבצע והלוחמים שוחררו הביתה, הם חזרו לישראל ברגל והלכו 10 ק"מ עד לגבול הרצועה. "הם הגיעו לארץ בערך ב-17:30, נועם הגיע הביתה ב-19:30 - זרק את המדים שהיו מלאים בזיעה ובאבק שריפה ונסע ישר לדרבי מול הפועל. היה לו קשה לראות בשנים האחרונות איך מאימפריה ביורוליג מכבי הופכת לעוד קבוצה באירופה. ולמרות זאת, הוא אף פעם לא חשב להפסיק ללכת ולעודד בטירוף".
לאחר שנה של לחימה אינטנסיבית בעזה, הפעילות האחרונה שבה השתתף נועם הייתה התמרון הקרקעי בלבנון. הוא נהרג בערב ראש השנה, 2 באוקטובר 2024, בקרב גבורה בכפר אל עדייסה בדרום לבנון. נועם היה בדרך לסייע ללוחמים שנקלעו למלכודת קטלנית של חיזבאללה, בהיתקלות שבה נהרגו חמישה חיילים נוספים. הוא היה רק בן 22 ושלושה ימים בנופלו.
"נועם קבור ליד סרן איתי מרקוביץ' ז"ל, שהיה חבר קרוב שלו מגיל 4 ושירת כמפק"ץ בגולני. שניהם נהרגו בלבנון. באחת הפעמים הופתענו לראות על הקבר של שניהם נר זיכרון של מכבי ת"א, זה היה מרגש מאוד", אומר אביו. "מאז המלחמה ארגוני האוהדים מלווים אותנו. שמעתי מדורון ג'מצ'י שלא פחות מ 250 אוהדי מכבי נפלו מאז 7 באוקטובר, זה מספר מטורף. האובדן של נועם הוא עצום. הוא הבן היחיד שלי שהיה שרוף על ספורט כמוני. היה לו מקום קבוע על הספה, פינה שבה ראינו יחד משחקים.
"היינו קמים בשעות הקטנות של הלילה לצפות בסטף קרי וגולדן סטייט, או באולימפיאדות, תחרויות אתלטיקה ושחייה. הפינה הזו נשארה מיותמת. אף אחד לא מעז להתקרב אליה. אני מוצא את עצמי מספר לו מה הוא מפספס. הנה, בדיוק הסתיימה אליפות העולם באתלטיקה. קמתי בשבילו כל יום ב-3 בבוקר וצפיתי בכל התחרויות. וסיפרתי לו מי מבין אלו שהוא כל כך אהב זכה בזהב".
״נטו אהבה להפועל תל אביב״
יובל גבאי ז"ל התחיל דווקא כאוהד קבוצת הכדורגל של הפועל ת"א כשישב לצפות מגיל 3 במשחקי הקבוצה יחד עם אביו, שבתאי. "אני יפואי במקור, הפועל בדם שלי מגיל אפס, ויובל התחבר איתי להפועל. זה התחיל מהכדורגל, אבל הכדורסל כבש אותו. לקחתי אותו לטיול בר מצווה בארה"ב לראות NBA - זה היה החלום שלו".
יובל גדל בקיבוץ רעים שבעוטף עזה, שיחק כדורסל בהפועל "אשכול", לאחר מכן עבר להתגורר בב"ש עם בת זוגו תאיר, ואחרי שסיימו את הלימודים האקדמיים עברו לרחובות. "הם תכננו לטוס למשחק של הפועל בלונדון, אבל ביטלו את החופשה בגלל צו שקיבל". יובל היה חבר עמותה והגיע במיוחד מהדרום כדי לא לפספס שום ישיבה. "זו הייתה נטו אהבה לקבוצה", מעיד אביו, "בלי קללות, בלי שמעון מזרחי, רון חולדאי ובלי אלימות פיזית ומילולית, נטו אהבה להפועל. הוא היה קופץ 40 דקות וכועס עלי כשהייתי מתעמת עם אוהדים אחרים שהיו מקללים".
בבוקר 7 באוקטובר יובל הוקפץ למילואים ביו"ש מביתו ברחובות. הוא הספיק להתכתב בווטסאפ עם הוריו ששהו באותן שעות בממ"ד ברעים, סמוך לרצועת עזה, והצטער שלא יכול היה לשמור עליהם. אחרי כמה שעות של התארגנות בבסיס, בערב נשלחה יחידתו של יובל ליישוב איתמר, הסמוך לשכם. יובל נהרג בעת שהיה בדרכו להגן על היישוב, כשהוא בן 35.
"בתקופה שלפני 7 באוקטובר כל סיפור עופר ינאי עוד היה בחיתולים", מספר אביו, "הוא ידע את הרחשים בקהל, אבל אני זוכר שהוא אמר לי: 'לא אצביע נגד, כי אני רוצה לתת הזדמנות למישהו שבאמת מוכן להשקיע בהפועל'. אני לא יודע מה הוא היה חושב היום, אבל הוא לא היה אוהב את מערכת היחסים בין עופר והאולטראס. אני מאמין שהיה הוגה רעיון ליישוב הסכסוך בדרך פשרה ושלום. הוא היה איש ערכי. פיו, ליבו ומעשיו היו שווים".
אחרי מותו הגיעה אמו מילכה לראשונה למשחקי הקבוצה. "אשתי לא הייתה מעולם במשחק, היא לא הבינה את השיגעון. אבל אחרי שיובל נהרג זה השתנה. היא צפתה איתי במשחקים ושנינו מתפללים ליובל שיעזור להפועל. לאחרונה היא הגיעה לראשונה למשחק כדורגל בבלומפילד. אנחנו יודעים שהצוואה של יובל היתה שנמשיך לחיות - וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.
"יובל היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, כדורסלן, רץ למרחקים ארוכים, אוהב מוזיקה וריקודים, הרוח החיה במסיבות (ללא אלכוהול, רק מיץ תפוזים), אוהב אדם וכלבים. הוא חסר לי בכל דבר שאני עושה, אבידה גדולה מנשוא".
אחרי נפילתו, מועדון הפועל ת"א חיבק את משפחת גבאי. מחוות בלתי נשכחות ליוו את השנה הקשה, מהבאת גביע היורוקאפ לקברו ועד גרפיטי לזכרו בפלורנטין שהפך לסמל. "בכל משחק אני מרגיש שהוא איתי", אומר שבתאי. "אני קופץ ביציע ומדמיין אותו לידי".
