האן.בי.אי הוא מוקד עלייה לרגל מקדמת דנא. המכורים לכדורסל האמריקני מברכים את ערוץ הספורט על שחתם חוזה עם דייוויד סטרן ומביא את המיטב. שני שידורי צמרת ישירים כבר בלילה שבין חמישי לשישי היוו פרולוג נאה לשידורי עונת 2008/9. סן אנטוניו ספרס הכתה בחצות הליל את פניקס בביתה על הבאזר 90:91 משלשה של רוג'ר מייסון, והלייקרס עם קובי בראיינט ופאו גאסול הכניעה בשלוש לפנות בוקר במשחק העונה את האלופה בוסטון - 83:92. ערוץ הספורט התחבר להפקה מושקעת של ESPN, אך בחר להישאר בחדר האטום בת"א. אפשר לסלוח לאנשיו על תקלת קול מביכה בת 13 דקות בתחילת השידור, אך אי אפשר להבין את מדיניות החטא של שידור Off Tube. ירון טלפז והפרשן שימי ריגר באולפן נדרשים להיות Second Hand במשך שש שעות רצופות(!) של שדרי הרשת האמריקנית, יובי בראון ומייק טיריקו במשחק הראשון, ומייק ברין ופרשניו ג'ף ואן גנדי ומרק ג'קסון במשחק השני. דא עקא, העתקת סיגנל שידור ברוטו כמו שהוא מ-ESPN גורמת לצופה להאזין לפסקול לא נוח בעל שתי שכבות טקסט: דקלום ישראלי ומלמול Commentary אמריקני ברקע, ועימו איבוד רעש הקהל האותנטי הבוקע מהמגרש. בכך מוותר הערוץ מראש על אפקט התיאטרליות, והופך לטפיל של ESPN ואף לתלוי בו. טלפז הוא מומחה אן.בי.אי אך איננו שדר. בעמדת שידור מנותקת, הניצבת במרחק אלפי קילומטרים ממקום ההתרחשות, הוא מקריין בקצב של Voice Over משעמם. טלפז נעדר איכות קולית ואיננו מצליח להעביר את הדרמה מהמרקע לכורסה. שימי ריגר מציל אותו בז'רגון חינני האופייני רק לו. הוא מבחין בניואנסים הדקים של צוותי השידור האמריקניים, משחרר מעת לעת את צחוקו המתגלגל ומשתמש בסמלו המסחרי - קריאת "Oh My God". המשחק לייקרס - סלטיקס שמסתיים באשמורת בוקר הוא כבר עניין אחר. הצוות הישראלי העייף נרדם ליד מיקרופון ה-Off Tube למשך דקות ארוכות ונוצר פער איכות בלתי סביר בין הווידאו של ESPN, החושף מאבק דרמטי על הפרקט בסטייפלס סנטר, לבין אודיו ישראלי מנומנם ועצלני באולפן בתל אביב. טלפז וריגר אפילו לא מתאמצים לתרגם את הראיונות הארוכים של שדרנית ה"אווירה" והקווים ליסה סלטרס עם שחקנים, מאמנים ואוהדים - כאילו מדובר במושבה אמריקנית ולא בצופים ישראלים דוברי עברית. זו עיתונות בלתי מתקבלת על הדעת. אני מסתייג מהבימוי של ESPN. המצלמות המובילות פתוחות מדי והבמאים זהירים וממעטים להכניס הילוכים חוזרים במהלך השוטף של כיסוי המשחק. הגרפיקה בתחתית המרקע (תוצאה ושעונים) איננה פוטוגנית. לעומת זאת, התמונה האמריקנית נקייה לחלוטין משילוט מסחרי. האן.בי.אי הפך ליעד שידור מועדף בטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית כבר ב-1987. מנהל הטלוויזיה חיים יבין הטמיע בימים ההם את הסדרות האמריקניות "דאלאס" ו"שושלת" כתוכן רלוונטי בשידור הציבורי. צירוף האן.בי.אי, "כדורסל מעולם אחר", לצידן, היה מבחינתו מעין השלמה עם תהליך האמריקניזציה שנגזר ביודעין על הטלוויזיה מרוממה. אופרות הסבון צברו רייטינג רב (כמו תוכניות הריאליטי של היום - "האח הגדול" ו"הישרדות"). האן.בי.אי לא פיגר אחריהן ושיגשג אף הוא. לפני שני עשורים הליגה שימשה נדבך בשידור הציבורי ונחלה הצלחה טלוויזיונית סנסציונית. יורם ארבל, בעל קול הבריטון הסמכותי ורב אמן בבניית הדרמה, ביחד עם הפרשן אריה מליניאק, הפכו אז את לארי בירד, ביל וולטון, קארים עבדול ג'אבר, מג'יק ג'ונסון, איזאה תומאס ורבים אחרים - לאבירי ספורט בישראל ואת עצמם לאייקוני תקשורת. משחקי האן.בי.אי נערכו בסופי שבוע בחוף המזרחי והמערבי בשעות הצהריים ואחר הצהריים, ובכך התאפשר שידורם בשעות הערב בישראל. ב-1987 שידרנו בשידור ישיר 15 משחקים, ובהם גם סדרת גמר הפלייאוף שבה גברה הלייקרס על בוסטון 2:4. שילמנו 2,000 דולר בלבד עבור כל שידור, והרייטינג נסק ל-35 אחוזים. מבצע השידורים הופק מעמדת Off Tube באולפן בירושלים ושדר CBS דיק סטוקטון שימש Guide line שלנו. זו היתה ראשית הדרך. ב-1990 גזל גאון הטלוויזיה האמריקנית דיק אברסול, איש NBC, את האן.בי.אי מ-CBS, ושילם לקומישינר דייוויד סטרן במשך 12 שנה (עד 2002) סכום של 3.99 מיליארד דולר. אברסול העתיק את שעות המשחקים לפריים טיים האמריקני, ובכך הביא את הקץ על שידורם בטלוויזיה הישראלית (בשל הפרשי זמנים ושעות צפייה לא נוחות). בשנות ה-90 קצרה הרשת של אברסול דיבידנדים ופופולריות גם הודות לווירטואוזיות ולכריזמה של מייקל ג'ורדן משיקגו ושל מאמנו החכם פיל ג'קסון, שזכו שש פעמים באליפות. ערוץ הספורט מזנק היטב בתשע בערב עם פתיחה גרפית יפהפייה ו-Pre Game Show מרשים, אך נכשל בפיניש בסיבוב. במחשבה שנייה, אולי מדיניות שידור ה-Off Tube שלו? נבונה. מי בעצם צופה בטלוויזיה בשלוש לפנות בוקר? ברור שהרייטינג אפסי ועבור מדרוג נמוך כנראה לא מטיסים צוות שידור לארה"ב.
