ערוץ הכיווץ

ערוץ הספורט הוא קונגלומרט תקשורת מצליח שרבים בישראל סוגדים לו. לא תמיד בצדק. ליגת האלופות היא יהלום בכתרו, אך המנכ"ל אבי בר והעורך הראשי שלו, אייל אופנהיים, מעניקים לו ליטוש פגום ומגבשים פילוסופיית שידור מוטעית.

אולפן 5+ LIVE רוקח בלילות שלישי ורביעי קוקטייל שידור רב מימדים שמכיל בתוכו כדורגל, פוליטיקה, בידור, קליפים מוסיקליים, רכילות, שידור בסגנון off tube פסול מהאולפן בתל אביב, וגם פרסומות מסחריות סמויות וגלויות.

הערוץ משלם לאופ"א כ-4.2 מיליון דולר עבור זכויות השידור לעונת 2008-2009, אך מתיר לבוש שלומפרי כה מזדקר לעין של שדריו ופרשניו באולפן. ההגשה הא-פורמלית התזזיתית בסגנון סטנד אפ של המנחה מודי בר-און מעוררת אי נוחות.

הערוץ מסקר 16 משחקים בליגת האלופות, אך נמנע מלשגר אפילו צוות שידור אחד לאירופה. הכל נעשה מהאולפן בתל אביב כאילו זהו סטנדרט השידור המקובל. הצופה מקבל אמנם את כל האירועים והשערים, אך זאת באמצעות הפקה מכווצת ועיתונאות חסכנית.

הפתיחה המיוחדת מגלה את כוונות התוכנית - סיקור שתי וערב של המשחקים במתכונת "שירים ושערים" טלוויזיונית. לצורך הדימוי משחיל הערוץ (ברישיון-) את המוסיקה המקורית השייכת לתוכנית הכדורגל הוותיקה בקול ישראל.

מודי בר-און הוא השחקן המרכזי כהאי לישנא בהרכב שדרני ערוץ הספורט. איש טלוויזיה שבבוקר מבלה בשוק ומפרסם את בנק דיסקונט, ובערב מתיישב על כס המגיש ומנחה משדר חדשות - ליגת האלופות.

עול השידור הכבד ביותר ב"ערוץ הקיבוץ" מוטל על אבי מלר באולפן. מלר, עיתונאי מחונן בעל זיכרון פנומנלי, חולש לבדו במשך שעתיים וחצי בערב אחד על שמונה משחקים, 16 קבוצות ו-300 שחקנים ומאמנים. הוא איננו טועה. אני אוהב את העיתונאי הידען והמהימן הזה, שמשום מה מקובע בעמדת ה-off tube בתל אביב ומעולם איננו נשלח לאירופה.

כדורגלני העבר איציק זוהר ואלי אוחנה מייצרים באולפן פרשנות טריוויאלית ומשעממת. תרומתם שולית ולא חשובה. אני מעדיף על פניהם עשרות מונים את מלר ויעקבי.

שערים יפהפיים נכבשים בליגת האלופות מבעיטות חופשיות מסובבות עוקפות חומות ומאיימות תדירות על השוערים.

תופעה. לא יעלה בדעתו של העורך להזמין לאולפן על חשבון הפטפוט התפל איש מדע שיסביר פעם אחת ולתמיד את פשר האפקט האווירודינמי הדרמטי המתחולל בעת מעוף הכדור במהירות של 100 קמ"ש, והופך אותו לכה קטלני בדרכו לשער. עובדה פיזיקלית-מתמטית שנובעת לא רק מתאוצת הכדור לפנים ומהתנגדות האוויר כלפיו, אלא גם מהיחסים מושכי תשומת הלב בין נפחו למשקלו.

המשדר הארוך והמורכב מתחיל בתשע בערב ומסתיים בחצות. לפתע נכנסת לאולפן דמות מוכרת האמורה לקריין את מהדורת החדשות המסכמת של הערוץ. אני מזהה אותה בכלל מלוקיישן אחר.

זאת העיתונאית שמפרסמת מדי ערב ברשתות הטלוויזיה הארציות את חברת הביטוח "תשעה מיליון" ביחד עם השחקן משה איבגי. קוראים לה מירי נבו. נשיאת מועצת העיתונות, גב' דליה דורנר, חייבת להתערב בפרשת האתיקה הפרוצה של עיתונאים-פרסומאים.

יותר ממיליון ורבע בתי אב בישראל משלמים לחברות הלוויין והכבלים מדי שנה כ-1.15 מיליארד דולר.

כ-160 אלף בתי אב נוספים מתחברים בנפרד לשני ערוצי הפיי פר וויו (5+ LIVE ו-5+ Gold) של ערוץ הספורט ומזרימים לכיסו עוד סכום אקסטרה של כ-9 מיליון דולר בשנה. מדובר בסכומים דמיוניים, אך ערוץ הספורט חומל על רווחיו ומקמץ בהפקה על חשבון הלקוח שמממן אותו. בכך הוא עושה את עבודתו פלסתר. זיוף.

מדהים ששדרים ותיקים כיורם ארבל, רמי וייץ, עופר שלח, אבי מלר, נדב יעקבי ואחרים מחרישים והופכים למעשה למשת"פים של שיטת שידור נלוזה (על פי תפישתי). מלכי ה-off tube נכשלים בדרכם להיות נסיכי טלוויזיה. אני לא קונה את הקוקטייל שהם מפיקים ולא נמנה עם הקונצנזוס שמחניף להם.

זאת עיתונאות עקמומית שלא היתה אפשרית במאה ה-20, אך לפתע הופכת אופציונלית ומקובלת בפתח המילניום השלישי.

אגב, זהו אותו ערוץ הספורט שהורה בשעתו ליורם ארבל ולעופר שלח לשדר ישירות מתל אביב את משחק הגמר האולימפי בכדורסל שהתקיים בבייג'ין 2008. מדיניות ה-off tube איננה מקרית. היא מכוונת ונעשית במודע; עבודת טלוויזיה לא יסודית במסווה יהלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו