זאת הייתה פגרה קצרה. העיכוב בפתיחת הליגה בשנה שעברה בשל מבצע צוק איתן, החזרה המהירה לזירה האירופית ומשחקי גביע הטוטו ששוחקו כמעט כל יום בחודש האחרון גרמו לכך שזה נראה כאילו לעולם לא עזבנו את היציע. המפגש עם החברים במקום הקבוע באצטדיון אולי יהיה פחות מרגש מבשנים הקודמות, כי אם נאמר את האמת - אפילו לא הספקנו להתגעגע.
אבל עם כל אלה, מחר אנחנו חוזרים לדבר האמיתי. חוזרים לחיות משבת לשבת (או ראשון או שני), לספור נקודות והפרשי שערים, לחשב כרטיסים צהובים ולסמן את התאריכים של המפגשים החשובים. לתכנן כבר את הצימר בצפון כשנוסעים לקריית שמונה, ואת החומוס באבו גוש לאחר משחק בטדי. הליגה חוזרת והאהבה שוב מתעוררת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כי באהבה אין מעצורים. אנחנו האוהדים, ולא משנה של איזו קבוצה, מגיעים לאן שצריך, נותנים את הלב, את הנשמה ואת הגרון כי זה כל מה שהכרנו, כל מה שידענו. וגם מחר, כמו בכל פתיחת עונה, כל אחד מאיתנו שייכנס לאיצטדיון, כל אחד מאיתנו יעצור רגע כשייראה את הדשא, ימלמל תפילה קטנה וייכנס ברגל ימין. אנחנו ניזכר בפעם הראשונה שלנו, אז לפני הרבה שנים, כשאבא עוד החזיק לנו את היד. אנחנו גם ניזכר ברגעים הגדולים של העונה שעברה, בשער ניצחון בדקה האחרונה, בגול במספרת, או בעוד מבצע נפלא של כל החבורה האהובה שעל הדשא. כשנעמוד על הכיסא, נשיר שירים חדשים לשחקנים החדשים, נברך את המאמן החדש בברכת הצלחה ואף נכיר פרצופים חדשים ביציע (שלחלקנו גם יהיה חדש).
אבל לצד כל אלו, צריך גם לזכור את הדברים הרעים שעברנו, את האלימות, את שנאת החינם וכמובן את האגרופים של אוהד אחד שירד אל הדשא. זה לא סוד שהמדינה שלנו משוסעת, יש אומרים מטורפת. אנחנו חיים באיום ממשי מכל גזרה וזה עוד בלי שדיברנו על האיום האיראני. לרובנו יש דבר אחד ששומר לנו השפיות וזה הכדורגל. אפשר לקרוא לזה תחביב, אפשר להגיד שזאת התרפיה שלנו, מה שבטוח שלחלקנו, זה הדבר הכי יציב בחיים שלנו. אז בואו נשמור עליו, בואו נשמור על האהבה שלנו. כי כדי להבין מה זה כדורגל, צריך יותר מכל להבין מה זאת אהבה. כי זה מה שמניע אותנו האוהדים, ונותן לנו את הכוח להניע את השחקנים שעל הדשא. בואו ניתן שנה אחת של שקט, שנה שבה כולנו ניתן את כל הלב ובחזרה נקבל עוד סיבה לשמוח. בואו נגיע מאהבה או שלא נגיע בכלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
