"אני מאושרת", אומרת אראל הלוי־פרל ועיניה נוצצות, "פרשתי אחרי שנת שיא בקריירה שלי, שבה שברתי את השיאים שלי בבריכה, זכיתי במדליית כסף באליפות אירופה ויש לי סיפוק רב ממה שהשגתי. היו גם פספוסים ומקומות שרציתי ויכולתי יותר, אבל אני גאה בדרך שלי, בנחישות, ברצון העז שלי שהתממש: להראות לכולם שאני יכולה לעשות הכל. הכל כמו כולם והכי טוב שיש".
היא בחוף הים בחיפה, מטפסת עם הקביים על הסלעים, לא מוותרת לעצמה, עוקפת כל מכשול, מתגברת על כל אבן - בדיוק כפי שהיא עשתה ועושה זה 20 שנה, מאותו יום שבו התעוררה בבית חולים, משותקת בפלג גופה התחתון ועם אבחון שהיה עלול לייאש: טרנסוורס מיאליטיס, מחלה אוטואימונית שפוגעת בחוט השדרה. אבל אראל היתה רחוקה מייאוש, להפך: היא קמה על רגליה, שירתה בשייטת 13, נעשתה שחיינית פראלימפית מצטיינת ועטורת מדליות. ועכשיו, בחוף הים, אורי שלה, וריי, הכלב שלהם, עומדים ליד ומשתאים. נותנים לה את העצמאות. "טוב לי", היא מפטירה, וחיוך כובש את פניה, "התחתנתי עם אורי ואני עושה הרצאות, מצאתי עבודה טובה ופניי לעתיד. יש בי דרייב גדול לחיים, אני עדיין מחפשת ריגושים חדשים, מנסה להסתגל לחיי החדשים, רוצה לכבוש עוד ועוד תחומים ולהיות מסופקת כפי שהייתי במים. הגשמתי את החלומות שלי ועכשיו אני פנויה לאופקים חדשים".
אראל מרשימה מאוד: מעניקה השראה מהרגע הראשון שאנחנו במחיצתה, מאוד מתעקשת על עצמאותה, יודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מחפשת שום הנחות. ספק רב אם כל אחד או אחת יכלו להגיע לפסגות האישיות והגופניות שאליהן הגיעה. זה האופי העקשני הזה שלה, הכישרון והאופטימיות הבלתי נדלית שלה.
היא נולדה לפני 31 שנה באלון הגליל. בת בכורה לאבי (58), מהנדס תעשייה וניהול, וליפעת (57), תרפיסטית באמנות, אחות לרעות (29) ולאיתמר (23). ילדה יפה וטובה, כזו שמצטיינת בלימודים, תמיד מובילה, מלאת חיים. "כילדה השתתפתי בהרבה חוגים", היא מספרת, "הייתי בכדורסל, למשל. לא שהייתי שחקנית כזו גדולה, אבל השתתפתי בחוג בבריכה של היישוב בגיל 6-5. הייתי ילדת טבע כזו, עם חברות טובות. בעיקר תלמידה חנונית ודעתנית. אבל תמיד מאוד בתלם, עם אנרגיה טובה ושמחה".
זו היתה ילדות רגילה לחלוטין, שנקטעה בבת־אחת ב־10 באפריל 2002, כשביקרה אצל סבתא לאה בחיפה. "היה לי איזה וירוס, לא משהו קיצוני, וגם שגרתי אצלי באותה תקופה. ואני זוכרת שסבתא שמרה עלי כי ההורים היו בעבודה, ונתנה לי מרק עוף חם. והייתי גם עם דוד שלי, אח של אבא, וראינו בטלוויזיה את ברצלונה מול ריאל מדריד. תמיד אהבתי כדורגל. המשחק נגמר 3:2, לא זוכרת למי, וזה הדבר האחרון שאני זוכרת.
"התחלתי לאבד את ההכרה באופן הדרגתי. ההורים שלי באו בלילה לקחת אותי הביתה, לאלון הגליל, ואני בכלל לא זוכרת את הנסיעה לשם. הם מייד השכיבו אותי לישון, לפי מה שסיפרו לי, ולא היה משהו שעורר את חשדם. בבוקר, אמא מעירה אותי ורואה שאני לא קוהרנטית ומדברת לא ממש לעניין. זה הדליק לה נורה אדומה והיא לקחה אותי מהר למרפאה בזבולון. משם שלחו אותי לביה"ח כרמל בחיפה, ושם, ממש בכניסה, פרכסתי, הייתי בהתמוטטות".
הצוות הרפואי והוריה של אראל הבינו שהמצב מורכב, ואמבולנס הבהיל אותה לטיפול הנמרץ בביה"ח רמב"ם בעיר. "שם כבר הרדימו אותי והנשימו אותי במשך ארבעה ימים", מספרת אראל. הרופאים הצליחו לייצב את מצבה והפחיתו לה בהדרגה את חומרי ההרדמה. כשהתעוררה, התחילה להבין את גודל הצרה.
ניסיתי להבין
"משהו הרגיש לי לא בסדר", היא משחזרת, "אמרתי לאבא: 'אני רוצה לקום. אתה יכול לעזור לי לקום? אבל למה אני לא מצליחה לקום?'. חשבתי שקשרו אותי למיטה, שחיברו אותי. ככה, במשך כמה דקות, אני שואלת, אני בהיסטריה, אני בבלבול. לקח לי זמן להבין שאני לא יכולה כי הרגליים לא זזות בעצם. ואבא מנסה להרגיע אותי ואומר לי: 'אראל, את לא יכולה לקום. עדיף שאני אעזור לך לקום'. ובאמת עוזרים לי לרדת לכיסא ואני בוכה ובוכה... אבל מהר מאוד אני גם נרדמת. ואבא סיפר לי שככה זה היה עוד איזה יומיים: שלא קלטתי מה קורה איתי וכל הזמן שאלתי שאלות וניסיתי להבין, ישנתי, התעוררתי, ושוב שאלות.
"שאלתי את אבא ואמא אם כעסתי, אם אמרתי 'למה אני? למה זה קרה לי?'. הם הסבירו לי שהשאלות שלי לא באו ממקום של רחמים עצמיים אלא מרצון לדעת מה מתרחש איתי, ממקום של שליטה. מהר מאוד רציתי לדעת אם אלך שוב, למשל, ומהר מאוד חזרתי להיות שוב הילדה הטובה הזאת, המתפקדת.
"הייתי ב־doing כל הזמן, וכמו שהייתי תמיד תלמידה טובה עכשיו נעשיתי מטופלת טובה. עשו לי בדיקות מאוד לא נעימות, ואבא סיפר שהתמודדתי איתן כמו גדולה. חלק מההתמודדות שלי היתה הכחשה. תמיד דאגתי לשמור על עצמי, להיראות טוב גם במצבים מורכבים. הייתי מאוד חלשה והייתי צריכה להיפגש עם אחד הרופאים. אז גם במצבי היה לי חשוב להסתרק, להיראות טוב".
"דרייב חזק להשתקם"
אראל עברה את השיקום המפרך בתל השומר. פיזיותרפיה והידרותרפיה, מעט ריפוי בעיסוק. היא למדה אנגלית ומתמטיקה כדי לא לפגר אחרי הכיתה שלה, קיבלה שיעורים בתל השומר (יש בבית החולים מעין בית ספר לילדים מאושפזים), ערכה שיחות גם עם פסיכולוגית שיקומית, ובעיקר עבדה פיזית קשה מאוד. "כשהגעתי לתל השומר הייתי על כיסא גלגלים", היא מספרת, "עברתי עשרה חודשים קשים ומועילים, היתה לי שגרה מאוד עמוסה, אבל אני חייבת להגיד שגם נהניתי מזה קצת: ילדה בת 11 שנותנים לה המון תשומת לב, כולם סביבי, וגם באו המון לבקר אותי. היה לי דרייב מאוד חזק להשתקם ולעמוד על הרגליים וללכת. זה מה שראיתי לנגד עיניי".
השיקום היה סיפור הצלחה. בתוך ארבעה חודשים אראל כבר הצליחה לעמוד. בתום עשרה - כבר היתה עם קביים. "יצאתי עם קביים ועם שיתוק חלקי בשתי הרגליים ועם צעדים גדולים כאלה", היא נזכרת. "כבר בסוף השיקום עמדתי אפילו בלי קביים ועשיתי כמה צעדים, וכשחזרתי הביתה ולבית הספר, כבר בכיתה ו', באתי רק עם הקביים. בלי כיסא. לא אהבתי את הכיסא, לא הייתי חייבת את הכיסא (היום היא מסתייעת בו רק למרחקים ארוכים; ע"נ), ובעיקר התחלתי לרדוף אחרי זה שאני הולכת להראות לכולם כמה אני יכולה".
אמרה, וקיימה. הילדה, שהיתה צריכה להתמודד עם גוף חדש ועם סביבה שבוחנת את יכולותיה, הילדה הזו לא עשתה לעצמה הנחות ושעטה קדימה. ואולי מדויק יותר לומר: שחתה קדימה.
איך בעצם נחשפת לשחייה? למה בחרת דווקא בה?
"לפני הנכות שחיתי בבריכה ביישוב, אבל כאמור לא בצורה מקצועית. לא חתירה־חזה־גב. במכתב השחרור שלי היה מצוין שאני צריכה לפתח לעצמי אורח חיים בריא וספורטיבי, שבעצם ישמור לי את הידיים חזקות, את ההליכה, את המשקל. אז עשיתי רכיבה טיפולית על סוסים, ושכן בנה לי אופניים כאלה גדולים עם גלגלי עזר. ביישוב שלי גר גם מאמן השחייה נח רם, שהכיר אותי גם לפני שהפכתי לנכה. אחרי מה שקרה לי הוא פשוט החליט לזרוק אותי לבריכה היישובית שלנו ולהתחיל ללמד אותי לשחות".
מהר מאוד הגיעה אראל למועדון איל"ן בחיפה, שבו התחילה הידרותרפיה במשך שנה. במועדון גם התחילה לשחות ממש. כשהיתה בת 13 היא הגיעה למאמן הפראלימפי האגדי יעקב בייננסון. "נפתח בפניי עולם חדש", מספרת אראל, "בין השחייה לביני התפתח סיפור אהבה אמיתי. ראיתי שם את ענבל פיזרו נכנסת למים במין סגנון מושלם כזה, שוברת שיאים וחוזרת מאולימפיאדת אתונה (פראלימפית) ב־2004 עם מדליות.
"יצאו לי העיניים. כילדה זה פתח לי עולם שלא הכרתי. ילדה שמתמודדת עם טייטל חדש של נכה, עם חזרה מורכבת הביתה, ויש לי מקום חדש משלי. זה תפס אותי ואני תפסתי טוב מאוד את השחייה, וזה חיזק אותי בכל המובנים: גם פיזית, גם רגשית, העלה את הביטחון שלי. זה היה מצוין עבורי".
שיאנית בגיל 16
אראל הפליאה בביצועיה, ומהר מאוד הצטרפה לנבחרת השחייה של איל"ן, והפכה בגיל 16 לשיאנית ולאלופת הארץ בקלאס 7 (הקטגוריה שבה היא מתחרה; ע"נ). היא שברה עוד ועוד שיאי ישראל ונחשבה לשחיינית מחוננת. "באליפות הארץ ב־2007 עשיתי תוצאה מעולה ב־100 מטר חתירה, וזה סימל עבורי שאני באמת מתחילה להיות במגרש של הגדולות בעולם. זו היתה התקדמות משמעותית עבורי". היא המשיכה להתקדם אבל רק כמעט השיגה את הקריטריון למשחקים הפראלימפיים בבייג'ין 2008 ב־400 מטר חתירה - המקצה החזק שלה.
השנה הבאה היתה משמעותית מאוד בחייה של אראל: לראשונה היא השתתפה באליפות אירופה באיסלנד ובה גם זכתה במדליה הראשונה שלה (מתוך ארבע מדליות באליפויות אירופה שונות) ב־50 מטר חתירה (ארד). העבודה הקשה מאוד השתלמה, ואראל חשה שהיא מממשת את הפוטנציאל הגדול שגלום בה. אבל היא לא רצתה להצליח רק בשחייה. באותה השנה היא התנדבה והתגייסה לצבא. בנחישות ובאומץ הגיעה לשייטת 13, ושם עשתה תפקיד מודיעיני מיוחד. "אני מתנדבת לחיל הים, לשייטת, אני אכן עושה תפקיד מודיעיני, וזה בערך מה שאני יכולה להגיד על כך".
יש לך כבר קריירה של ספורטאית, את מיועדת לאולימפיאדה. מה בער לך להתגייס לשייטת?
"מהרגע שחזרתי הביתה אחרי השיקום היה לי מאוד־מאוד־מאוד חשוב להראות כמה אני יכולה וכמה אני עושה הכל וכמו כולם. ותאמין לי, היה לזה מחיר. אני זוכרת שפעם יצאתי לקורס מד"צים, שזה עשרה ימים בשטח, וזה היה קשה עבורי.
"התאמצתי שם מאוד, ואחריו חזרתי הביתה ולקח לי כמעט שבוע להתאושש פיזית מהדבר הזה".
היה לך סיפוק בעבודה הצבאית בשייטת?
"אני חושבת שבסופו של דבר לא. מאוד אהבתי את הדברים שנחשפתי אליהם, אבל גם שם רציתי יותר. לא יכולתי להישאר בבסיס ולישון שם: שייטת 13 זה בסיס סגור, ואני עשיתי יומיות. עשיתי אימון ב־6 בבוקר, נסעתי לצבא, ואחר הצהריים יצאתי מהבסיס לאימון נוסף. ואני תמיד רוצה לתת מיליון אחוז במקומות שאני נמצאת בהם. אז בצבא הרגשתי שזה לא היה מאה אחוז כי הייתי שם בין האימונים שלי והיתה לי שגרה קשוחה ועמוסה, אבל אני כן יכולה להגיד שעשיתי צבא והייתי חלק מהמערכת הזו, שזה הרבה מבחינתי".
קצת אחרי השחרור השיגה אראל את הקריטריון למשחקים הפראלימפיים בלונדון (2012) ב־400 מטר חתירה. כבר אז החזיקה בשיאי ישראל ב־400, ב־100 וב־50 מטר חתירה. "למדתי המון מיעקב, המאמן שלי", היא מספרת, "למדתי מהי נחישות, מה זה להילחם בשיניים על משהו שמאמינים בו, בלי מצמוצים ובלי תירוצים. אין מילים שיכולות לתאר את ההשקעה של יעקב בי, את המסירות, ובעיקר את האמונה שלו בי ובשחיינים שלו".
במשחקים הפראלימפיים בלונדון הגיעה אראל למקום התשיעי ב־400 מטר חתירה, ולא עלתה לגמר. היא המשיכה בבריכה והגיעה גם למשחקים הפראלימפיים בריו דה ז'נירו. מאמנה שם היה נח רם. "למדתי מניסיונו ומחוכמתו של נח", מספרת אראל, "קיבלתי ממנו כלים להיות ספורטאית טובה יותר ואדם חושב יותר". באולימפיאדה עצמה בריו הגיעה הלוי־פרל לגמר ב־400 חתירה (מקום 8), ובאותה שנה לקחה גם מדליית ארד באליפות אירופה בפורטוגל.
באותן השנים היא לא הסתפקה בשחייה בלבד, אלא פנתה גם לאקדמיה והשלימה תואר ראשון במדעי המוח באוניברסיטת בר־אילן.
"מה לא בסדר בהם?"
היום יש לאראל גם אהבה גדולה, שהתחילה אחרי המשחקים בריו. גם בזוגיות התהליך היה מיוחד ומאתגר. "כשהתחלתי לצאת לדייטים, הייתי בתחושה שאני יכולה לצאת רק עם אנשים כמוני. היו תקופות, בעיקר בגיל ההתבגרות, שהיה לי ספק אם מישהו באמת ירצה להיות עם מישהי כמוני או יוכל לאהוב אותי. אבל זה באמת היה בגיל ההתבגרות, כשכולנו קצת שונאים את עצמנו. אחרי הצבא יצאתי גם עם גברים עם מוגבלות וגם עם כאלה בלי. לאט־לאט, אחרי כמה מערכות יחסים, הכל יותר נפתח אצלי".
נראה לך מוזר בהתחלה שמישהו בריא ירצה לצאת איתך?
"כל מי שהתחיל איתי, הייתי חשדנית כלפיו. ניסיתי להבין: רגע, מה מניע אותו, מה לא בסדר איתו. היו מקרים שאנשים בריאים רצו לצאת איתי ולהיות איתי - ואני לא רציתי".
ואז הגיע אורי פרל.
"אורי הגיע לפני אולימפיאדת ריו. יש לנו חברה משותפת - חברת ילדות שלי וחברה שלו מהצבא. אורי ראה כל מיני סרטונים שיצאו עלי ברשתות לקראת ריו והחליט לכתוב לי. רק מה, הוא קצת שכח שכבר הייתי במהלך המשחקים בריו כשהוא כתב לי בפייסבוק. אז לא יכולתי לשים לב אליו. כתבתי לו שאני עסוקה".
אחרי שהיא חזרה ארצה ואורי התמיד ושלח לה עוד הודעה, אראל הרגישה שהיא פנויה לפגישה. זה קרה בבר ביפו. "החלטתי שאני רוצה להיפגש ולראות אם זה מתאים לי", היא מספרת ומוסיפה בחיוך: "אני מנסה להבין מי הוא, ואולי קצת גם מה לא בסדר איתו ולמה אני מעניינת אותו".
וזה זרם להם. אראל מספרת שהיא פגשה בחור מצחיק וחכם, התקשורת שלהם היתה טובה ונוצרה כימיה מיידית.
"היו לי גם את השאלות שלי. למשל, למה בא לך לצאת עם בחורה כמוני? וסיפרתי לו מאוד בפתיחות מה קרה לי ואיך הגעתי לספורט. הוא שאל אותי הרבה שאלות ופשוט אמר שאני מעניינת אותו. המשכנו להיפגש והרגשתי שהוא רואה אותי. הוא נתן לי המון ביטחון שאני מספיק טובה כמו שאני.
"וגם לא עניין אותו מה הסביבה חושבת על זה. הוא רצה שהקשר שלנו יימשך, גם אני כמובן, וצלחנו הכל. אחרי חצי שנה נסענו יחד לתאילנד, אחרי שנה עברנו לגור ביחד. כל הזמן הרגשתי שיש לי המון מזל, איך הוא הגיע אלי, כאילו - מאיפה הוא נחת עלי?".
וגם לו יש מזל.
"אני יודעת שיש לו גם מזל, יש לשנינו, אבל גם הייתי בתחושה שכמעט פספסתי אותו".
כשלא ענית לו בריו.
"נכון, לא עניתי. עוד קצת - והוא היה מתייאש. כשנפגשנו בפעם הראשונה הוא אמר לי: 'הייתי מאוד מיואש... כבר התחלתי לדבר עם מישהי אחרת. כמעט עייפת אותי'". לפני כשנה התחתנו אורי ואראל בבריכה שבאלון הגליל - אותה בריכה שבה שחתה לראשונה כילדה קטנה. "היה מקסים", היא זורחת.
קצת חופש
2021 היתה שנה מצוינת לאראל. היא הפליאה במהלכה בביצועיה בבריכה, שברה את שיאי ישראל השונים שלה, זכתה במדליית כסף באליפות אירופה בפורטוגל ב־400 חתירה, הגיעה גם לשני גמרים באולימפיאדת טוקיו ("לצערי, הייתי חולה ולא מיציתי את הפוטנציאל המלא שלי"), וכמובן התחתנה עם אורי. לפני שבוע וחצי הודיעה אראל על פרישה מהמים וסיימה קריירה ענפה ורבת הישגים.
"החלטתי לפרוש דווקא בשיא שלי", היא מספרת, "אני מרגישה שזה הזמן להמשיך הלאה. אני באמת רוצה להודות מכל ליבי לספורט הנכים בישראל ולוועד הפראלימפי שלאורך כל הקריירה שלי נתנו לי גב ומעטפת, ולא רק הם. היו לי גם פסיכולוגים ותזונאים ופיזיותרפיסטים ומאמנים, ועבדתי עם הטובים ביותר בתחום. כעת אני רוצה להתמקד ולעבוד בתחום הביו־רפואה. אני עובדת כעת בחברת הביוטק איתמר מדיקל, במחלקת מחקר ופיתוח".
את עדיין שוחה, מדי פעם, להנאתך?
"אני שוחה פעמיים בשבוע באותה הבריכה בה שחיתי, של איל"ן חיפה בקריית חיים. זה שומר עלי פיזית ומנטלית. זה חשוב לי מאוד. אני עדיין מחפשת זהות חדשה אחרי שפרשתי לפני כמה חודשים. מקום חדש בחיים".
הם גרים כעת בחיפה. אורי עובד כמתכנן ערים, אראל מרצה מבוקשת בפני מבוגרים ובני נוער, ארגונים וחברות במשק. "בשש השנים האחרונות הייתי שגרירה מטעם מרכז 'אתנה ישראל', שמקדם את ספורט הנשים בישראל. הרציתי בפני עשרות אלפי אנשים וחשפתי אותם לשחייה הפראלימפית ולסיפור האישי שלי. זה כבוד גדול עבורי להיות חלק מקידום ספורט הנשים בישראל. כיום אני כבר מרצה עצמאית על סיפור חיי".
