"השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט": כך תיאר חיים נחמן ביאליק את ה"טבעיות" המזוויעה של פרעות קישינב. בפואמה ארוכה, מחרידה ונוקבת הוא מתח ביקורת על אוזלת היד וחוסר האונים מול הרוצחים. אין תוחלת לצעקות ולבכי; רק למעשים.
טוב להיזכר בדבריו של ביאליק, כי נראה שהתפתח אצלנו בזמני פיגוע תסריט כתוב מראש ולעוס לעייפה: עם היוודע דבר הפיגוע, נוסעים ראש הממשלה או שר הביטחון למקום ומפרסמים תמונה חמורת סבר, רצוי עם שוטרים וחיילים; השרים והח"כים מפרסמים גינויים והשתתפות בצער, הטקסטים כמובן רוויים ב"ידו הארוכה של צה"ל" ו"לא נשקוט"; חלקם לא מצליחים להתאפק ומגניבים גם איזו "אלימות משני הצדדים"; הציבור תוקף את מי שלא כתב מספיק יפה או מספיק נחוש או מספיק מדויק, וכועס על ההודעה של הנציג האמריקני; צעירים מגיעים עם דגלי ישראל לנגן ולשיר בזירה; תמונות ההרוגים הופכות ויראליות, אתרי החדשות שולחים פושים עם ציטוטים מההלוויה; שבוע אחר כך, אם לא יהיו חדשות בוערות אחרות, יהיה פולו־אפ; ותשקוט הארץ. עד לפעם הבאה.
לא נולדנו אתמול. בכאב רב אנחנו מכירים בכך שפגיעה באזרחינו ובחיילינו היא לא דבר חדש, ושגם האירוע השבוע כנראה אינו האחרון בתולדות המאבק על מדינת ישראל; אבל שכחנו שבניגוד לשמש או לחיטה - אין שום הצדקה להתייחס לטרור כאל תופעת טבע. לצד המבט המפוכח שמכיר את אתגרי הארץ הזו, למדינת ישראל יש חובה מוסרית לדאוג לאזרחיה, ולגבות מאויביה - תסלחו לי על הביטוי - תג מחיר.
לא, הכוונה היא לא לגרפיטי על מסגדים. כבר ב־1955 קבע משה דיין - איש תנועת העבודה, כזכור - ש"אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו". כל כלכלן מתחיל יודע: כשיש ביקוש גבוה - המחיר צריך לעלות. זה נכון כשהמוצר הוא טיסות או רכב פרטי, וזה נכון גם כשהמוצר הוא, במחילה, ישראלים מתים. לצערנו, לא נוכל לחסל את הביקוש אצל אויבינו, אבל נוכל לצמצם אותו למינימום על ידי העלאת המחיר. כשהמחיר המקסימלי שמחבל עלול לשלם הוא מגוחך פלוס ניכוי שליש - זהו כישלון של המדינה, ואת מחיר אוזלת היד נשלם בריבית דריבית.
אחרי המראות הקשים בבאר שבע ובחדרה אנחנו לא צריכים לא גינויים, לא הצהרות וגם לא שירים יפים: אנחנו צריכים לדרוש מחיר גבוה לדמנו. תפקידם של ראש הממשלה, שר הביטחון וזרועות הביטחון הוא לגבות אותו ביעילות ובזריזות - ותפקידם של האזרחים לדרוש זאת בכל תוקף. אם עבר שבוע מאז שמחבל מהפזורה לקח סכין ורצח בדם קר ארבעה בני אדם, ולא ראינו שום פעולה אמיתית ומדידה - מישהו צריך ללכת הביתה. ככה פשוט.
לא מדובר בקריאה לתגובתיות חמומת מוח ובתאוות נקם; מדובר בהנחה שאויבינו מבית ומחוץ הם אנשים רציונליים, שעושים שיקולי עלות מול תועלת. כל עוד העלות של ביצוע פיגוע תהיה נמוכה כל כך, נמשיך לשמוע ברדיו הרבה שירים יפים ולראות עוד הרבה יהודים מתים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו