פרוטזות וכנפיים

לפני שנים אחדות הגעתי לאולם הנכנסים של נתב"ג כדי לקבל את פניה של בתי, שחזרה מטיול בחו"ל עם חברתה.

עם התארכות זמן הציפייה ועימו השיעמום החלטנו אני ואביה של החברה, שהוא גם בן משפחה, לרכוש זר בלונים ענק כדי להגדיל את השמחה.

נשותינו נדו לנו, ואנחנו ניצבנו במתח כשמעל ראשינו מתנוסס זר בלונים ענק ומוגזם להפליא, ונהנינו מעצמנו עד למאוד.

פתאום נפתחו הדלתות ומבעדן יצא, עייף ומחויך, לירז זעירא.

לירז הוא שליח חב"ד בשכונת מגורינו והוא גם מנהל את חב"ד בקמפוס סניף ירושלים ומפעיל את "בית אביעד" המוכר לכל סטודנט.

ידעתי שהוא חזר מביקור במרכז חב"ד בניו יורק.

איננו חברים קרובים, אבל שנינו הכרנו והוקרנו אותו, וברגע של שובבות, פרי המתנה מייגעת של שעה ויותר, תפסתי בזרועו של חברי, שנינו התקדמנו לעבר לירז עם הבלונים, ואני הכרזתי באוזניו: בשם תושבי שכונת רחביה אנו מקבלים את פניך בברכה ובלה בלה בלה.

ואז, בעוד שנינו מתפוצצים מצחוק, שמתי לב לדבר מה מרתק: לירז האמין.

לרגע קצת ארוך הוא האמין. אחר כך הבין וצחק איתנו, אבל בהתחלה הוא האמין.

אני בטוח בזה שהוא האמין, ואני יודע גם למה הוא האמין: האיש הזה חי בסרט. חיובי.

הוא שקוע עמוק בתוך מפעל חייו ובתוך שליחותו. הוא חוגג אותה וחי אותה והיא ממלאת אותו עד אפס מקום. בתוך כל החגיגה הזו אך טבעי היה בעיניו ששניים מחבריו ומשכניו יבואו עם בלונים להגיד שלום עליכם לשליח שחוזר מבית הרבי.

זה אפילו ממש מתבקש.

לירז הפך לאחרונה מפורסם מאוד. חפשו את השם לירז זעירא. עקבו אחרי הסיפור שלו והמפעל שלו. הסרט הזה שהוא חי בו קיבל בחודשים האחרונים סרט המשך מטורף לגמרי.

במוצאי השבת האחרונה ישבתי מולו בבית אביעד בירושלים. הוא עמד, על שני גדמים וזוג פרוטזות, וסיפר בחיוך כובש ובעיניים נוצצות על חצי השנה האחרונה שלו, מאז איבד את שתי רגליו כשדרך על רימון ישן ביום האחרון לשירות המילואים ההתנדבותי שלו ברמת הגולן.

המסלול שהוא עבר מאז הרגע ההוא ועד עכשיו הוא רכבת הרים משוגעת של תקווה וייאוש, של עמל פיזי ונפשי בל יתואר ושל גבורת נפש מעוררת השראה במובן הכי פשוט של המילה. והוא עבר אותו, וניצח בגדול. בזכות הסרט.

איש ענק, בזקן לבן ענק, בפנים טובות וטהורות, עומד מתנודד על שני מוטות ברזל ומספר איך ברגע שהוא שמע את המג"ד מעליו אומר שהוא איבד את הרגליים, הוא אמר לעצמו: הופה, מתחילה שליחות חדשה.

ואז הוא הוסיף: אני מרגיש שנלקחו ממני הרגליים, אבל במקומן ניתנו לי כנפיים.

וזה היה כל כך אמין עד שכמעט ראיתי, מאחורי הקפוטה שלו, את הכנפיים.

ופתאום היה נראה לי כל כך טבעי לצעוד לעברו ולעבר ענת אשתו, עם זר בלונים ענק, בשם כל השכונה.

בשם כל עם ישראל.