יש לנוע, לנוע

התרבות הישראלית ידעה תמיד לומר דברים עמוקים דווקא בפשטות של שיר.

בשיר "זה קורה" כתב והלחין שמוליק קראוס שורה שנשמעת כמעט כמו תיאור של המציאות שבה אנחנו חיים גם היום: "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע".

השיר נכתב בשנות ה־70, שנים של טלטלה וחיפוש בחברה הישראלית שלאחר מלחמות גדולות ושינויים חברתיים עמוקים.

גם אז רבים הרגישו שהעתיד אינו ברור, ושאין לוח זמנים מסודר למה שמתרחש סביבם. אך השיר של קראוס אינו נעצר בתחושת חוסר הוודאות.

דווקא מתוך ההכרה הזאת מגיעה המסקנה הפשוטה בקולו של אריק לביא: "יש לנוע, לנוע".

בשיר אחר משנות ה־80 כתב והלחין עוזי חיטמן שורה אחרת, שנחרתה עמוק בתרבות הישראלית: "מה חשוב היום, מה".

גם כאן אין הבטחה למציאות יציבה או מושלמת. גם כאן יש הכרה בכך שהחיים אינם מתנהלים לפי תוכנית מסודרת. אבל המסקנה של חיטמן שונה מעט. אם אצל קראוס התשובה היא תנועה, אצל חיטמן התשובה היא רצון. השיר מבטא אמונה פשוטה שאם נמשיך לרצות, אם נמשיך להחזיק בתקווה - בסופו של דבר הדברים יסתדרו.

בקולו המזוקק והטהור שר אבי טולדנו: "אם נמשיך לרצות יסתדר הכל".

ולצד שתי האמירות הללו עומד שיר נוסף, אולי אחד הסמלים החזקים ביותר של עמידה ישראלית.

בשנות ה־60, בתקופה שבה החברה הישראלית עיצבה את דמותה לאחר שנות ההקמה והמאבקים הראשונים של המדינה, כתב חיים חפר את השיר "הנני כאן". המסר של חפר אינו על הדרך אלא על העמידה. דובי זלצר הלחין, ויהורם גאון שר בעוצמה: "הנני כאן כמו סלע, כמו באר".

שלושת השירים הללו אינם רק פזמונים אהובים שהפכו לחלק מן הפסקול הישראלי. הם כמעט תמצית של תודעה ישראלית שלמה. תודעה שנבנתה מתוך חיים בתוך מציאות שאינה תמיד יציבה ושאינה תמיד צפויה.

קראוס מזכיר לנו שהעתיד לא תמיד ידוע, ושלעיתים המציאות משתנה מהר מכפי שאפשר לתכנן.

חיטמן מזכיר לנו שהרצון והתקווה אינם רק רגשות, אלא כוח מניע שמאפשר לחברה להמשיך קדימה גם כאשר הדרך אינה ברורה.

וחיים חפר מוסיף רובד נוסף, עמוק ושקט יותר. התנועה, הרצון והעמידה - שלושת המרכיבים הללו יוצרים יחד אותו חוסן ישראלי, שמאפשר לחברה להמשיך לפעול גם כאשר המציאות מורכבת.

הרגע הנוכחי בישראל מזכיר עד כמה התובנות הללו רלוונטיות גם כיום.

המלחמה מתארכת, האזעקות חוזרות, והתחושה הציבורית נעה בין עייפות לבין ספק.

טבעי שרבים שואלים כמה זמן זה יימשך, לאן הדברים הולכים ומהי בכלל נקודת הסיום.

אך דווקא ברגעים כאלה חשוב לזכור שהעורף לא רק צופה במלחמה - הוא חלק מן המערכה. החברה האזרחית חייבת לשדר מסר לחיילים שבחזית, למנהיגים שמקבלים החלטות בתנאי לחץ, לילדים שלומדים כיצד נראית חברה בשעת מבחן, וגם לאויבים שמנסים להבין אם אפשר לשבור את רוחנו.

יש לזכור - התרבות הישראלית המודרנית בנויה על המסורת היהודית. במשך אלפי שנים חי העם היהודי בתוך מציאות שבה באמת שום דבר לא היה ידוע. גלות, רדיפות, מלחמות ומשברים. ובכל זאת, הוא המשיך ללכת. אולי משום כך השירים שלנו נשמעים כך. הם אינם מבטיחים ודאות אלא תנועה, אינם מבטיחים פתרון מיידי אלא רצון, ואינם מבטיחים דרך קצרה אלא עמידה.

במובן הזה התרבות הישראלית ממשיכה סיפור עתיק מאוד. שום דבר לא ידוע ובכל זאת יש לנוע לנוע, נמשיך לרצות והכל יסתדר, תמיד נישאר כאן כמו סלע, כמו באר.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה למחשבה מדינית