שיחות הגרעין? דווקא לתקשורת בישראל לא אכפת

באירופה מתרחשים כיום שני אירועים בסדר גודל היסטורי והיסטרי. האחד רועש, צבעוני, קורע לב; השני שקט, מנומס, מעונב. הראשון הוא הפלישה הרוסית לאוקראינה והמלחמה הקשה; השני הוא שיחות הגרעין בווינה בין איראן למעצמות.

כל כלי תקשורת ישראלי אפשרי שלח נציגים לאוקראינה ולעוטף אוקראינה. את החדשות משם, מאותה מלחמה, אנחנו מקבלים בכל שעה, בכל מהדורה, בכל עדכון חדשות. הכתבים והצלמים מנסים להגיע לחזית, לערים הכי מותקפות, כדי להביא את החדשות הכי עדכניות ואותנטיות, את הקולות, את הדי הפיצוצים. ובווינה? בווינה דום שתיקה. מלבד ערוץ 14, אף גוף תקשורת ישראלי לא שלח לשם נציגים כדי לסקר. לאוקראינה כן, למולדובה כן, לפולין כן, לנשיא המדינה שטס לטורקיה התלוו 37 עיתונאים מישראל; לשיחות הגרעין הגורליות בווינה - לא. שטח הפקר.

ארבע שעות טיסה מפרידות בין גבול פולין־אוקראינה לבין וינה. בין אותה מלחמה קשה, שאין לה קשר ישיר אלינו, לבין אותן שיחות משא ומתן שעוסקות באופן ישיר בגורלנו. במלון יוקרתי עם קריסטלים ושטיחים מפוארים יושבים נציגי איראן, רוסיה, מדינות אירופה וארה"ב, נושאים ונותנים על עתיד העולם, שבאופן ישיר ישפיע קודם כל עלינו. המונח הסטרילי "שיחות הגרעין" טומן בחובו דיון על הסכם גרעין רע לישראל, גרוע אף מקודמו, והסרת סנקציות עולמיות מעל איראן. מאות מיליארדים מכספי הבנקים האמריקניים יופשרו ויועברו לאיראן, ישירות למשמרות המהפכה ולכוח קודס. הכסף הזה יועבר ישירות למימון טרור, כשכבר היום איראן היא מממנת הטרור הגדולה בעולם. היא בונה בסיסי טילים בסוריה, משתלטת על לבנון, מפעילה זרועות ברחבי המזרח התיכון ומחוללת כאוס עולמי.

באוהל העיתונאים מחוץ למלון שבו מתקיימות השיחות יש אינספור עיתונאים מאיראן, מרוסיה, ממדינות אירופה, וליטל שמש אחת. וכך אין עיתונאים, אין דיווחים. אין שאלות קשות, אין ראיונות, אין לחץ על הממשלה בישראל, אין לחץ על ידידינו בארה"ב, אין כלום. מי שרוצה לדעת מה קורה שם בפנים, צריך לכתת אצבעותיו בערוצי טלגרם עצמאיים, כאלה שעוקבים אחרי דיווחים מאיראן, מרוסיה וממדינות אירופה ומתרגמים לעברית. במהדורות החדשות בערוצים המרכזיים השיחות הללו מאוזכרות בדקות ספורות של דיווח, אם בכלל.

איראן היא לא סכנה תיאורטית, היא סכנה מוחשית. היא גם לא מסתירה את כוונותיה ומעשיה, והיא מכריזה בגלוי על כוונתה למחוק את ישראל, כשבמקביל היא בונה את הכוח הצבאי שלה בצורה מאוד אינטנסיבית. בסבלנות ובתחכום היא מצליחה לכופף את ידי המערב הנרפה, ואפילו המדינה הכי מאוימת, ישראל, אפופה באדישות. "איראן קיבלה הרבה יותר ממה שהיא היתה יכולה לצפות לו", אמר הנציג הרוסי הבכיר לשיחות, מיכאיל אוליאנוב. מה לנו כי נלין על העולם, כשלנו לא אכפת? כשאנחנו לא זועקים שזורקים אותנו מתחת לגלגלי המשאית? כשאין כמעט אף עיתונאי שיביא קולות מאותן מדינות שכיום מטילות סנקציות ענק על רוסיה, אבל במקביל מעניקות הטבות ענק לאויבת הגדולה, איראן?