בחודשים האחרונים, בצל המלחמה עם איראן - זו שהיתה וזו שעדיין ממתינה לנו מעבר לפינה - חדלה עזה לככב בכותרות בישראל ונשתכחה מאיתנו כאילו לא ממנה יצאה מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר, וכאילו לא ניהלנו בה במשך קרוב לשנתיים מלחמת חורמה באויב, שבמהלכה היכינו בו קשות אבל לא הכרענו.
המלחמה בעזה הסתיימה בהפסקת אש שאותה כפתה ארה"ב על ישראל, וכמו במקרה הלבנוני מדובר בהכרזה חד־צדדית של הנשיא טראמפ, שלה לא נלווה הסכם מפורט בין שני הצדדים וגם לא לוח זמנים לביצוע. וכך, האש פסקה אבל מאז צובר חמאס כוח, משקם את יכולותיו ומחזיר לעצמו את השליטה באותם חלקים של עזה שעדיין מצויים בידיו.
ראש מחלקת המבצעים בחמאס, שהשתתף בתכנון 7.10, חוסל בעזה
כצפוי, אשליות בדבר שלום עלי אדמות לחוד ומציאות בשטח לחוד. שהרי חמאס אינו מגלה כל נכונות להתפרק מנשקו ולוותר על השליטה ברצועה, ולא נראה גם שיש כוח כלשהו, בינלאומי או ערבי, המסוגל לכפות עליו דבר זה.
ובכלל, ממועצת השלום של טראמפ לא נותר הרבה, ואילו הכוח בינלאומי שאמור היה להגיע לרצועה כלל לא הוקם.
כך חזרנו לנקודת ההתחלה שבה היינו ערב ההכרזה על הפסקת האש, בלא שהשגנו דבר פרט כמובן להפוגה בקרבות שאותה הענקנו לחמאס, ושאותה הוא ניצל כדי לבנות מחדש את כוחו.
הדיווחים מוושינגטון מלמדים שגם לאמריקנים נפל האסימון, וגם הם איבדו את הסבלנות לנוכח סרבנותו של חמאס. אלא שהשאלה היא לאן ממשיכים הלאה, בהנחה שהאמריקנים יעניקו לנו אור ירוק להוציא אל הפועל את האיום של טראמפ: אם חמאס יסרב להתפרק מנשקו - אתן לישראל לעשות זאת.
אפשר, כמובן, במצב הקיים ברצועה של הפסקת אש רעועה, לשלוט על מרבית שטחה של הרצועה ולסגור על חמאס ועל המרחב שבו הוא שולט.
ובמילים אחרות, ישראל תוסיף להכות בחמאס בכל פעם שהוא מרים ראש, ומיליוני עזתים ימשיכו לחיות בין החורבות, שהרי ישראל בגיבוי אמריקני לא תאפשר את שיקומה של הרצועה.
דומה, אגב, שזהו מצב שגם בעולם הערבי מוכנים לקבל. אחרי הכל, מיליוני פליטים מסוריה חיים זה שנים בתנאים דומים במחנות אוהלים בטורקיה או בירדן. מצבם של העזתים אף טוב יותר, שכן ישראל מאפשרת להכניס אספקה ומזון לעזה בהיקף רב יותר מזה שמקבלים הפליטים הסורים.
אלא שניסיון העבר מלמד שאי אפשר לשמר לאורך זמן מציאות של רתיחה מתמדת, שכן זו עלולה לפרוץ מחדש בדיוק כפי שקרה ב־7 באוקטובר. בעוד אנו נתעייף, בחלוף השבועות והחודשים, נשכח את לקחי העבר, נחפש אחר השקט המתעתע, והסוף ידוע.
אם אכן נותן לנו בעל הבית טראמפ אור ירוק לפעול, עלינו לנצל את ההזדמנות ולהשלים את המלאכה. אין טעם ללחום את מלחמות העבר, שבמהלכן פשטנו אל תוככי עזה ונסוגונו לאחור, ובכך אפשרנו לחמאס לחזור ולשלוט בשטח, וחוזר חלילה. דרך זו לא הביאה בעבר, וגם לא תביא בעתיד, להכרעת חמאס.
ישראל צריכה דבר ראשון לגבות מחיר מחמאס על מתקפת הטרור של 7 באוקטובר ועל הסירוב להתפרק מנשקו, וכמו במקרה הסורי של רמת הגולן מומלץ לחשוב על כך גם בהקשר הלבנוני הנוכחי. אדמותיו של התוקפן שמהן תקף אותנו צריכות להילקח ממנו, לא בבחינת אדמה חרוכה אלא בבחינת שטח שאותו יאבד לעד.
לצד זאת, זהו הזמן להשתלט צבאית על כל הרצועה, ולא להניח לחמאס לשלוט בה. לממשל צבאי יש עלויות, ומפקדי צה"ל המחפשים את הגרוש מתחת לפנס חוששים מכך. אבל כל עלות שתידרש לכך, נמוכה בהרבה ממה שקרה לנו ב־7 באוקטובר.
עזה חוזרת אפוא לכותרות, וישראל חייבת להיערך עם תשובה מוכנה מראש - והפעם כזו שתיתן מענה לאיום, ולא תכיל או תדחה אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו