גם ב-2026: מתי ההגנה על נשים הפכה לעניין סלקטיבי?

חיינו בארץ הזאת, הנתונים תחת מבול פושים ושצף עדכונים ומבזקים שרובם ב"פרסום ראשון!" (חברים, אלה חדשות. אם זה פרסום שני זה כבר לא חדש), הופכים באופן מדאיג לאתגר מוסרי - נסו להבחין בין טוב ורע, אמת ושקר, עיקר וטפל כשיורים עליכם.

נוסיף על כך את מגוון הפוזיציות הבוטות שדרכן משוגר אלינו מידע "אובייקטיבי", את המתיחה האינסופית של המותג "עיתונאות" ואת שיקולי הרייטינג - והנה זכינו בתפיסת מציאות משובשת כמצב קיומי, כי אין באמת מציאות פרט לזו הנמסרת בידי המדיה, מסירה שהיא על טהרת האינסטרומנטליות.

אבל מדי פעם נסדק שריון המיסוך המטאפורי כדי שיהיה לנו קצת שקט. לפעמים זה רצף אירועים, שהתעלמות מהרושם המצטבר שלהם שקולה להעברת טלפון למצב שקט כשאתה ראש השב"כ.

בתוך זמן קצר, מערכת המשפט הישראלית הצליחה לחוס על שמו הטוב של אנס לכאורה סדרתי לכאורה, שפגע לכאורה בשתי נשים אמיתיות לגמרי - שי־לי עטרי ונעמה שחר, למחוק את סעיף ה"מעשה מגונה" מכתב האישום נגד פעיל מחאת קפלן אייל יפה, ולשחרר את עבריין המין עאדל הייב שאנס ניצולת שואה בת 82 באלימות מפלצתית שהצריכה ניתוח חירום, בזמן שהיה בפיקוח שב"ס לאחר ששוחרר מאונס של אישה בת 70 שנזדקקה לטיפול גם היא.

משפטנים שיעיינו בחומרי החקירה עלולים למצוא עילת ספק סביר לשחרורו, אך לא צריך תואר במשפטים כדי להבין שאם אישה נזקקת לניתוח חירום אחרי "יחסי מין", לא היה מפגש רומנטי. אם תואר במשפטים גורם לשיבוש מהותי כל כך בשיקול הדעת, אולי כדאי לשקול מחדש את עצם הדיסציפלינה.

רצף האירועים הזה מציף את המובן מאליו - מדינת ישראל היא מקום שמח לעברייני מין לכאורה. וגם את המובן מאליו הנוסף - מחאות על פגיעה בנשים או בזכויות נשים הן עניין סלקטיבי - עוצמת המחאה או קיומה תלויים לא פעם בזהות הנאשם או הנפגעת. כך גם זכויות נשים וביטחונן הפיזי הופכים לעניין אינסטרומנטלי.

בתוך כך קיבלנו, סמוך למחיקת סעיף המעשה המגונה מהאישום נגד אייל יפה, הצפה מחודשת של פרשת אייל גולן ביוזמת ח"כ נעמה לזימי. אקטיביזם הוא עניין מבורך, בעיקר כשהוא מגיע ממי שיכול לסייע לאזרחים שהמפגש שלהם עם גופים כמו המשטרה או הפרקליטות מקפח את זכויותיהם.

אפשר רק לתהות מדוע המפגש של פלג גופה התחתון של אזרחית ממין שוטרת צעירה עם גופו של פעיל המחאה אייל יפה, ביוזמתו של האחרון ובנסיבות מעוררות בחילה, לא הצליח לעורר בח"כ לזימי את הדחף האקטיביסטי, אפילו לא במידה של אזכור מחיקת סעיף ההטרדה מכתב האישום נגדו בעמוד הפייסבוק המאוד־פעיל שלה, לא כל שכן להפנות איזו שאילתה למאן דהוא.

האם כמו במקרה של משפטנים שכושר השיפוט שלהם מול קשישה בניתוח חירום יוצא לפגרה, כך גם שיקול הדעת של חברי כנסת מאפשר להם להתבונן בפעיל יפה פועל כפי שפעל מבלי להזדעק?

חברת הכנסת לזימי יצאה מייד נגד התהיות הללו בפוסט תקיף שהוא מופת של התנהלות תקשורתית, שבו ציינה שהיא דווקא גינתה "ברגע הראשון" את אייל יפה, האשימה את מבקריה בציניות ובניגוח פוליטי דרך פגיעות מיניות, הוסיפה קורטוב של ווטאבאוטיזם, האשימה את המאשימים אותה במניעים פוליטיים, וקינחה בכך שלא מגיע לנפגעת בפרשת גולן "שיבטלו אותה ככה".

הפוסט של ח"כ לזימי הוא סימפטום למה שבישר לנו נביא הפוסט־מודרניזם ז'אן בודריאר לפני יותר מחצי מאה - מה שאנחנו מתייחסים אליו כמציאות הוא רק בליל מילים ודימויים, שהקשר שלו לממשות אבד. אנחנו חיים בסוג של העתק ללא מקור, דיסנילנד של אימה וטרגדיה, ופוגשים את האמת רק כשהיא מכה בנו פיזית או מעלה בנו בחילה ממשית מול אדם מבוגר נצמד לשוטרת באירוע מחאה דמוקרטי.