הפלישה הרוסית לאוקראינה עוררה בעולם את התגובה האוטומטית של מטיפי מוסר צדקניים למיניהם. בחירה בטוב שקולה לדעתם להפקרה עצמית, והם מגנים את ישראל - חסרת המוסר, כביכול - המרוכזת באינטרסים הצרים שלה בלבד. אבל בעייתה האמיתית של ישראל היא שהאינטרסים שלה עצמם חדורים סתירה עמוקה.
מצד אחד, אנחנו חוששים מהדוב הרוסי הנוכח בגבולנו הצפוני, וגם רואים עצמנו אחראים לגורל יהודי רוסיה ואוקראינה. מצד שני, הברית החיונית שלנו עם ארה"ב מחייבת אותנו להתייצב לצידה בעימות העולמי. ככל שיחריף העימות המתפתח באוקראינה, ואם אף יתפשט חלילה אל מעבר לה, ישראל תתקשה מאוד לתמרן בין שתי המעצמות המתעמתות מבלי לפגוע בעצמה בצורה כזו או אחרת.
החשש לגורל יהודי רוסיה ואוקראינה, עם הסתבכות המלחמה, מבוסס גם על ניסיוננו העגום מאוד עם שני העמים האלה לאורך שתי המאות הקודמות (פוגרומים ודיכוי ב"תחום המושב" של רוסיה הצארית, הג'נוסייד של פטליורה האוקראיני ביהודים, חיסול היהדות בבריה"מ, השואה, הכליאה ההמונית והדיכוי עד נפילת הגוש הסובייטי). אבל האיום הרוסי הנשקף לנו מסוריה חמור יותר. החזות הקשה אינה רק חסימת יכולתנו לפעול נגד התבססות איראן, אויבת אכזרית שהתחייבה לחסל את מדינת ישראל. רוסיה חזקה צבאית, אך מבודדת ופגיעה כלכלית, תבקש לעצמה בעלי ברית, וכבר עכשיו איראן מציעה לה פומבית את עצמה, לצד סין. לאור זאת, אנחנו עלולים לעמוד מול תוקפנות מאיימת מאוד מצפון־מזרח.
בראותנו את נטייתה הברורה של ארה"ב להפקיר מדינות שלא יכולות להגן על עצמן בלעדיה, כמו אוקראינה, אסור לנו לצפות להגנתה. בהסכם שנרקם בווינה היא עומדת להפקיר אותנו, ועימנו את האזור כולו, לטובת איראן מתעצמת ומתחמשת בהדרגה בנשק גרעיני, למרות אין־ספור התחייבויות לביטחונה של ישראל בעשרות השנים האחרונות.
במצב עניינים כזה, הקריאות המוסרניות כלפי ישראל להתייצב לצידה של אוקראינה בצורה נחרצת יותר מלשון הצהרותיהם של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד - הן קריאות פתטיות וחלולות. לצד איזה סדר מדיני מוסרי קיים ישראל אמורה להתייצב?
אכן, בהחלט ייתכן שלא תיוותר לישראל ברירה, ושהיא תמצא עצמה בחזית ברורה נגד רוסיה. אבל זה יקרה רק כאשר היא תהיה כפויה להעדיף את האינטרסים החיוניים שלה בברית עם ארה"ב על פני אינטרסים חיוניים אחרים שלה, ולא מפני שבחרה ב"טוב" של קהילייה בינלאומית מדומיינת או ב"שלום עולמי".
אמנם שלום עולמי אינו רק מליצה שצריך להקיף במירכאות. גם במצב האומלל של סף־מלחמה עולמית - ואולי דווקא אז - חייבים לשאת עיניים לאידיאל החשוב הזה ולקדם אותו. אבל אפשר לקדמו רק במידה צנועה, המתחשבת בפחדים השוררים בין העמים. חתירת אמת להשליט מוסר ביחסי עמים, להבדיל ממוסרנות ריקה, חייבת להיות ריאליסטית. במצב הנוכחי של החברות האנושיות, שלום עולמי הוא אידיאל רחוק.
רוסיה, למשל, על כל מישוריה הענקיים הקשים להגנה ממערב, מדרום וממזרח, מאוימת מברית נאט"ו. ארצות אירופה מאוימות משכנתן הענקית, ולכן מרחיבות את נאט"ו ואת האיחוד האירופי. את הפחדים הנוגדים האלה אי אפשר לעקור בהטפות.
לכן, אסור לשגות באשליה כאילו האידיאל של שלום עולמי כבר הושג במידה רבה תחת ההגמוניה האמריקנית, תחת ה"פאקס אמריקנה", אחרי מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת אחרי נפילת בריה"מ. לחשוב שהאידיאל כבר הושג, ושעתה ארה"ב רק נלחמת לשימורו נגד מי שהתקומם נגדו, זו אשליה שעלולה להיות קטלנית.
ארה"ב פועלת למען האינטרסים של עצמה. אנחנו מקווים שהם ישתלבו בשלנו, אבל אלה ואלה אינם זהים. לכן עלינו להביא בחשבון את האפשרות שהם יתנגשו, כמו בימי הנשיאים אובאמה ואייזנהאואר. מוטב, אפוא, להיזהר ולמתן ככל האפשר את הפרו־אמריקניוּת שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו