הגיע זמן תנ"ך: הישראלים בוחרים במסורת, ולא מדובר ב"הדתה"

בחג השבועות אנו חוגגים את האירוע המכונן השני לאחר יציאת מצרים: ברית הר סיני ומתן התורה. ברית מכוננת זו היתה זקוקה שוב ושוב לחידוש, עם שינוי הזמנים, הדורות והנסיבות ההיסטוריות. משה עצמו מחדש אותה בברית ערבות מואב, שנועדה לדור הכניסה לארץ ישראל. יהושע מחדש שוב את הברית לאחר הכניסה לארץ, ופעם נוספת לקראת מותו. חידוש הברית יתרחש שוב בימי המלך יאשיהו, ולאחר מכן בימי נחמיה, עם שיבת ציון לאחר גלות בית ראשון.

מגילת העצמאות נפתחת, כידוע, בקביעה: "בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

ב־1937 פעלה בארץ הוועדה המלכותית, ועדת פיל, שתכליתה לבחון את המצב בארץ על רקע מאורעות 1939-1936. בעדותו בפני הוועדה קבע בן־גוריון: "התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא־הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה".

למייסדי המדינה היה מובן מאליו שהתנ"ך הוא טקסט מכונן בזהות הציונית, בלי קשר לשיוכם החברתי הפוליטי ולזהותם החילונית. אולי להפך - דווקא כחילונים שהתרחקו מאורח חיים הלכתי, להתבססות על התנ"ך היה פוטנציאל גדול הרבה יותר, בהיותו ספר הספרים הקושר תרבותית והיסטורית, ולא רק דתית, בין העם לארצו.

בדור הראשון למדינה נתפסו לימודי התנ"ך כמרכזיים ומהותיים לעיצוב הזהות הציונית. היה זה בן־גוריון שבסוף שנות ה־50 הנהיג בביתו את החוג לתנ"ך, בהשתתפות אינטלקטואלים וחוקרי מקרא ידועים באותה תקופה. החוג, שדעך עם השנים, חודש בימי מנחם בגין. רה"מ נתניהו חידש אותו ב־2012, אך תדירות המפגשים היתה נמוכה יחסית, רחוק ממה שהיה מקובל בעבר.

תקצר היריעה מלפרט את הגורמים השונים שהביאו לדעיכה הדרגתית אך עקבית במעמד הערכי של התנ"ך, ובעקבות כך במעמדו כמקצוע חובה: דעיכת עידן האידיאולוגיה בכלל; הפוסט־מודרניזם החותר לטשטוש זהויות, כולל זו הלאומית; הפוסט־ציונות, במיוחד זו הרדיקלית, הפועלת לערעור הלגיטימציה לציונות שבמרכזה מדינת ישראל כמדינת לאום; ועוד.

רחל בורובסקי מתארת דעיכה זו במאמר חשוב שראוי שיהיה לנגד עיני כל מקבלי ההחלטות, ובמיוחד שר החינוך (רחל בורובסקי, 'תנ"ך בקרן זווית', "השילוח", כרך 44, אדר תשפ"ו). תוכנית הלימודים בחינוך הממלכתי מקיפה בפועל כ־62 פרקים, המהווים כ־6% מכלל פרקי התנ"ך. לא מדובר רק בצמצום כמותי - יותר ויותר נדחקו "התכנים הלאומיים וההיסטוריים של ספר הספרים אל מחוץ לבחינת הבגרות, וכך עמעמה [תוכנית הלימודים] את הקשר בין התנ"ך לבין ההיסטוריה של עם ישראל".

באגף החילוני הרדיקלי נעשה שימוש תדיר במונח "הדתה", המתאר כפייה דתית אפשרית כביכול. מדהים לגלות שדווקא לנוכח דעיכה דרמטית בלימודי יהדות בכלל, ותנ"ך במיוחד, תיאור היבטים מסוימים כניסיון הדתה תפס תאוצה. הרי הסבתות והסבים של התלמידים למדו פי כמה את מקצועות היהדות, אצל הוריהם החלו תהליכי הפיחות, וכיום הגענו לשוקת שבורה.

מלחמת חרבות ברזל הביאה לשינוי חיובי ביחס למסורת היהודית, ואיתו גדל פוטנציאל השינוי גם בתחום לימודי היהדות. אך בניגוד לדימוי שתכליתו להפחיד - הדתה - למעשה מדובר במסורתיזציה. אנשים מתחברים למסורת מחדש ובמגוון דרכים, ולא הופכים לחוזרים בתשובה או לדתיים. זה חלק מחיזוק הזהות הלאומית־ציונית שלהם. מערכת החינוך הממלכתית רחוקה מלהתאים למגמות החדשות הללו. הגיע הזמן לחידוש הברית ולחיזוק לימודי הליבה הערכיים, האידיאולוגיים, של הציונות. הגיע זמן תנ"ך.

פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה