"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
לקבל אחריות על עתיד החברה: רעל הבחירות תלוי רק בנו
ברור מה מצפה לנו בעונת הבחירות שאליה אנחנו נכנסים: שטחיות, רמאות, שקרים, תעמולה זולה, ובעיקר - ליבוי שנאה והצתה של כמה שיותר פחד - כל השותפים למלאכה יתאמצו מאוד לקרוע את החברה הישראלית מבפנים • אם לא נקבל אחריות על עתידה של החברה הישראלית - נישאר עם חברה שבורה, עייפה ומפורקת
אחריות עתידה החברה בידיים של האזרחים| צילום: יהונתן שאול

לקבל אחריות על עתיד החברה: רעל הבחירות תלוי רק בנו

ברור מה מצפה לנו בעונת הבחירות שאליה אנחנו נכנסים: שטחיות, רמאות, שקרים, תעמולה זולה, ובעיקר - ליבוי שנאה והצתה של כמה שיותר פחד - כל השותפים למלאכה יתאמצו מאוד לקרוע את החברה הישראלית מבפנים • אם לא נקבל אחריות על עתידה של החברה הישראלית - נישאר עם חברה שבורה, עייפה ומפורקת

,עודכן
0השמעה

מאז שנת 2019 הפוליטיקה הישראלית נמצאת בהידרדרות רבתי, וברור מה מצפה לנו בעונת הבחירות שאליה אנחנו נכנסים: שטחיות, רמאות, שקרים, תעמולה זולה, ובעיקר - ליבוי שנאה והצתה של כמה שיותר פחד. אם הימין שוב ינצח - הלכה המדינה; אם הימין לא ינצח - גם הלכה המדינה. בין כה וכה האפשרויות המוצבות בפנינו הן אפוקליפטיות. בין כה וכה ברור לכולנו שזאת תהיה מערכת הבחירות הרעילה בתולדות ישראל.

האינטרס של הפוליטיקאים והאקטיביסטים - אם הם מתיימרים לייצג את "העם" ואם את "השינוי" - הוא לגרום לאזרחים לפחד זה מזה. רגש הפחד, בעיקר מאנשים שאנחנו שונאים, הוא זה שמניע בני אדם להתעניין בפוליטיקה, להפיץ את תעמולת הבחירות ולהצביע. מלחמת אזרחים אולי לא רצויה, אבל יצירת אווירה של כמעט־מלחמה כזו היא אינטרס פוליטי מובהק.

נפתלי בנט על השאלה האם הוא מוכן לעשות וויתור לטובת איזנקוט או ליברמן // ביני אשכנזי, משה בן שמחון

במילים אחרות, עונת הבחירות הזו תהיה נוראה, מפני שכל השותפים למלאכה יתאמצו מאוד לקרוע את החברה הישראלית מבפנים: ימנים מול שמאלנים, ליברלים מול שמרנים, חילונים מול שומרי מסורת, "יהודים" מול "ישראלים". אם אכן כך יקרה - החברה הישראלית תספוג מכה אנושה, שתפגום בצורה משמעותית ביכולתנו לקיים מדינה לאומית, מתקדמת ומשגשגת.

על כן עלינו, האזרחים, להפסיק לצפות מהפוליטיקאים ומהאקטיביסטים לדאוג לענייני החברה והציבור, ולקבל אחריות בעצמנו על היכולת הבסיסית להתקיים זה לצד זה.

הדרכים לכך מגוונות וזמינות. ראשית, עלינו לשוחח זה עם זה לא באמצעות הפוליטיקאים או אמצעי התקשורת, אלא באופן ישיר, ברצינות, בידידות ובכבוד. במקום להטיח ולהאשים - להתעניין ולשאול. במקום לפרוק על האחר את כל התסכולים - לשאול אותו מהי נקודת הכאב שלו ולבקש ממנו להאזין בחזרה. אפשר לעשות זאת ברחוב, במרחב העבודה ובמעגלי שיח.

ספירת הקולות בוועדת הבחירות. עלינו לשוחח זה עם זה לא באמצעות הפוליטיקאים או אמצעי התקשורת, אלא באופן ישיר,צילום: אורן בן חקון

במקביל, עלינו להיות ביקורתיים בגלוי כלפי המחנה שלנו. כשיש זעזוע ציבורי, הפוליטיקאים והאקטיביסטים משנים את התנהגותם וממתנים אותה. אמנם הפיתוי הטבעי שלנו הוא לבקר את הצד השני (ולא צריך לחדול מכך), אבל רוב ההשפעה נמצאת דווקא ביכולת להפעיל לחץ פנים־מחנאי נגד חציית קווים אדומים.

ויותר מכל, עלינו לחפש זה בזה בעלי ברית, גם אם אין לבריתות מהסוג הזה ייצוג פוליטי. כפי שבמילואים רוב אזרחי ישראל הוכיחו נאמנות וסולידריות זה כלפי זה על אף העוינות במרחב הפוליטי, עלינו לעשות זאת גם במרחב של פעילות אזרחית מקומית וארצית, מכלכלה וחינוך ועד תרבות וזהות. ההתארגנות האזרחית לא צריכה לשקף את הכוחות בקואליציה ובאופוזיציה, אלא את הרצון הטוב המשותף.

מילואימניקים. במילואים רוב אזרחי ישראל הוכיחו נאמנות וסולידריות זה כלפי זה,צילום: אילוסטרציה

כיום, תרחיש שבו האזרחים מושלים ולא הפוליטיקאים והאקטיביסטים נראה לנו כמעט בדיוני - אך מדובר בהכרח. אם לא נקבל אחריות על עתידה של החברה הישראלית - נישאר עם חברה שבורה, עייפה ומפורקת, אם קיבלנו את הקואליציה שרצינו ואם לא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

דריה שלייפר

דריה שלייפר היא דוקטורנטית למדע המדינה ועמיתת מחקר במכון ארגמן