לקבל אחריות על עתיד החברה: רעל הבחירות תלוי רק בנו

מאז שנת 2019 הפוליטיקה הישראלית נמצאת בהידרדרות רבתי, וברור מה מצפה לנו בעונת הבחירות שאליה אנחנו נכנסים: שטחיות, רמאות, שקרים, תעמולה זולה, ובעיקר - ליבוי שנאה והצתה של כמה שיותר פחד. אם הימין שוב ינצח - הלכה המדינה; אם הימין לא ינצח - גם הלכה המדינה. בין כה וכה האפשרויות המוצבות בפנינו הן אפוקליפטיות. בין כה וכה ברור לכולנו שזאת תהיה מערכת הבחירות הרעילה בתולדות ישראל.

האינטרס של הפוליטיקאים והאקטיביסטים - אם הם מתיימרים לייצג את "העם" ואם את "השינוי" - הוא לגרום לאזרחים לפחד זה מזה. רגש הפחד, בעיקר מאנשים שאנחנו שונאים, הוא זה שמניע בני אדם להתעניין בפוליטיקה, להפיץ את תעמולת הבחירות ולהצביע. מלחמת אזרחים אולי לא רצויה, אבל יצירת אווירה של כמעט־מלחמה כזו היא אינטרס פוליטי מובהק.

במילים אחרות, עונת הבחירות הזו תהיה נוראה, מפני שכל השותפים למלאכה יתאמצו מאוד לקרוע את החברה הישראלית מבפנים: ימנים מול שמאלנים, ליברלים מול שמרנים, חילונים מול שומרי מסורת, "יהודים" מול "ישראלים". אם אכן כך יקרה - החברה הישראלית תספוג מכה אנושה, שתפגום בצורה משמעותית ביכולתנו לקיים מדינה לאומית, מתקדמת ומשגשגת.

על כן עלינו, האזרחים, להפסיק לצפות מהפוליטיקאים ומהאקטיביסטים לדאוג לענייני החברה והציבור, ולקבל אחריות בעצמנו על היכולת הבסיסית להתקיים זה לצד זה.

הדרכים לכך מגוונות וזמינות. ראשית, עלינו לשוחח זה עם זה לא באמצעות הפוליטיקאים או אמצעי התקשורת, אלא באופן ישיר, ברצינות, בידידות ובכבוד. במקום להטיח ולהאשים - להתעניין ולשאול. במקום לפרוק על האחר את כל התסכולים - לשאול אותו מהי נקודת הכאב שלו ולבקש ממנו להאזין בחזרה. אפשר לעשות זאת ברחוב, במרחב העבודה ובמעגלי שיח.

במקביל, עלינו להיות ביקורתיים בגלוי כלפי המחנה שלנו. כשיש זעזוע ציבורי, הפוליטיקאים והאקטיביסטים משנים את התנהגותם וממתנים אותה. אמנם הפיתוי הטבעי שלנו הוא לבקר את הצד השני (ולא צריך לחדול מכך), אבל רוב ההשפעה נמצאת דווקא ביכולת להפעיל לחץ פנים־מחנאי נגד חציית קווים אדומים.

ויותר מכל, עלינו לחפש זה בזה בעלי ברית, גם אם אין לבריתות מהסוג הזה ייצוג פוליטי. כפי שבמילואים רוב אזרחי ישראל הוכיחו נאמנות וסולידריות זה כלפי זה על אף העוינות במרחב הפוליטי, עלינו לעשות זאת גם במרחב של פעילות אזרחית מקומית וארצית, מכלכלה וחינוך ועד תרבות וזהות. ההתארגנות האזרחית לא צריכה לשקף את הכוחות בקואליציה ובאופוזיציה, אלא את הרצון הטוב המשותף.

כיום, תרחיש שבו האזרחים מושלים ולא הפוליטיקאים והאקטיביסטים נראה לנו כמעט בדיוני - אך מדובר בהכרח. אם לא נקבל אחריות על עתידה של החברה הישראלית - נישאר עם חברה שבורה, עייפה ומפורקת, אם קיבלנו את הקואליציה שרצינו ואם לא.