בכ"ח באייר יצאתי לחגוג את יום ירושלים ברחוב יפו, בג'ינס ובגופייה. סביבי לא היה אפילו אחד שדומה לי - רק בנות בחצאיות ובנים בכיפות ובציציות. כשחזרתי להוד השרון ישבתי לקפה עם חברותיי, והופתעתי מכך ששמעו על קיומו של יום ירושלים, שלא מוזכר במערכת החינוך הממלכתית כבר 20 שנה.
שמחתי, עד שראיתי סרטון בטלפון שבו חובשי כיפה צועקים "מוות לערבים". ואז הבנתי איך תמונה שולית ממצעד שלם הופכת למרכז הסיפור, ולנקודת המבט היחידה של חלק גדול מעם ישראל על החגיגות.
עימותים בשער שכם: משתתפי מצעד הדגלים בניסיונות כניסה לרובע המוסלמי, כוחות משטרה במקום פועלים כדי להפריד בין הצדדים // השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
במיונים למכינות תמיד שואלים: מהו העם היהודי - דת, לאום או תרבות? שאלה שהפכה פוליטית: אם בחרת בדת - את מהציונות הדתית או חרדית; בלאום - מזרחית מסורתית; ובתרבות - חילונית ירושלמית שבטוחה ששיטתה תחזיק מים. כדי להחליט, כדאי לבדוק מהם מבחני הקבלה לעם.
בקורס נתיב, למשל, החיילים משננים ל"ט מלאכות וברכות, ובבחינה נבדקת התמודדות עם סוגיות הלכתיות. לפי שיטה זו, אם כרטיס הכניסה מושג בקיום מצוות ואמונה - זוהי דת.
נחזור למועמדת הראשונה בנתיב - רות המואבייה. בנאומה המרגש היא הצהירה נאמנות נצחית לנעמי: "כי אל אשר תלכי אלך... עמך עמי ואלוהייך אלוהיי". לנוצרים יש שילוש, למוסלמים יש שהאדה, ולנו יש את דברי רות. היא התחקתה אחר נעמי כדי לקשור עצמה אליה בקשר משפחתי ונפשי, והחליטה להתגייר וכך לשייך עצמה אליה.
האם רות שאפה להשתייך לעם היהודי בגלל המסורות, החוקים ואלוהינו? נדמה שלא - רצון ההשתייכות נבע מהשאיפה להתחבר לנעמי, והדרך הטובה ביותר לשייך עצמך לאדם היא להצטרף למשפחתו. רות התגיירה, או במילים אחרות - אומצה על ידי העם היהודי בכלל ועל ידי נעמי בפרט.
מתי השתרשה הגדרת "דת"? כשרבן יוחנן בן זכאי הקים את המרכז ביבנה וקבע הלכות כדי שיהודים בגלות יישארו יהודים. זה ענה על צורך השעה. אך בגלות התנהלנו כמשפחה מופרדת שחלקיה רחוקים זה מזה. הניגוד יצר את הביטוי "גרמני בן דת משה" - יהודים שבשגרת חייהם דמו לגויים.
בשובנו לארצנו נעשה דבר לא ייאמן - העם היהודי חזר לחיות יחד באותו חבל ארץ. לצערי, לא גזרנו משמעויות נכונות מהשינוי הכביר הזה. הציונות הסוציאליסטית גנזה את המסורת היהודית הגלותית, בטענה שהיא מאפיינת יהודי רפוס־ידיים, כדי לשרטט את דמות "היהודי החדש" זקוף הקומה. אך התעלמותה מכוח הדת יצרה נתק עמוק משורשיה ההיסטוריים.
בן־גוריון קיים שיעורי תנ"ך שבועיים. בזיכרונות של פרופ' חיים גבריהו מתוארת שיחה אינטימית שבה נשאל בן־גוריון לטעותו הגדולה כמנהיג, והשיב: "נכשלנו בהנחלת רוח התנ"ך... זו שגיאה לאומית כבדת משקל. חשבתי לתומי כי די בכך שהנוער יגדל בישראל והדיבור בעברית יפתח בפניו את שערי הספר. טעיתי. התנ"ך נשאר חתום בפני רבים מהם".
מנגד, החרדים בחרו להעמיק את דמות היהודי הגלותי החי בחרדה. שתי התוצאות אינן מיטיבות עם עתידנו כאן. יש לחזור למקורות ולקיים מצוות במידה, ובו־בזמן לעבוד עבודה עברית, להיות אנשי ספר חזקים פיזית ונפשית. עלינו לזכור את מוסר ההשכל מסיפור רות: אם גיור שווה אימוץ - העם היהודי הוא משפחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו