רוח טובה מנשבת מכיוון מדינות המפרץ אל ישראל. אך הסתיים ביקורו ההיסטורי של הנשיא יצחק הרצוג באמירויות בראשית השבוע שעבר, וכבר החל ביקור, היסטורי ומשמעותי לא פחות, של שר הביטחון בני גנץ בבחריין. שני אלו עשו את דרכם ליעדם בשמי סעודיה, ידידה נוספת, הגם שכזו המעדיפה להצניע בשלב זה את קשריה עם ישראל ולא לתת להם פומבי.
ביקורו של הרצוג היה אמנם ביקור נימוסין על פי כל כללי הטקס, אבל גם בטקסיות ובסמליות יש מהות. אחרי הכל, ביקורים של ראשי ממשלה ושל שרי ביטחון מישראל, לרוב חשאיים ונחבאים מעין, נתפסים במדינות ערב כהכרח המציאות וכאילוץ, ובדרך זו מסבירים אותם שליטי ערב לבני עמם. לא כך ביקורו של הרצוג באמירויות, ביקור רשמי של נשיא מדינה, שכל כולו ביטוי של ידידות אמת.
מדינות המפרץ אינן נרתעות אפוא מביקורים שכאלו ואינן טורחות להסתיר את עצם קיומם. נהפוך הוא, התקווה מנוגנת בראש חוצות ובכך יש כדי להעיד על ביטחון עצמי, ביטחון באיתנות ובחשיבות הקשרים עם ישראל, ומה שחשוב לא פחות, ביטחון בתמיכה הנרחבת שלה זוכים הסכמי השלום עם ישראל בקרב הציבור במדינות המפרץ. זהו ייחודם של הקשרים בין ישראל לבין מדינות אלו ביחס לקשרים, הדוקים ובעלי משמעות ככל שיהיו, שמקיימת ישראל עם מדינות ערב שמסביב לה. במדינות אלו השליטים אינם מנסים לגייס את הציבור לתמיכה בשלום משום שהם מניחים, לרוב בטעות, כי בשל האווירה הרעילה שמפיצה התקשורת הערבית, בני עמם מתנגדים לכל קשר ומגע עם ישראל.
ביקורו של הרצוג באמירויות בא בשעה שמדינה זו מצאה עצמה תחת מתקפות טילים של החות'ים מתימן. הידיים ידי החות'ים, אבל הקול קולה של טהרן העומדת מאחוריהם ומספקת להם את הטילים שאותם הם משגרים בהתאם להוראותיה לעבר האמירויות, ויום אחד אולי גם לעבר ישראל. ביקורו של גנץ בבחריין, לעומת זאת, בא בסמוך לתחילתו של תרגיל ימי גדול של הצי האמריקני, שבו משתתפות סעודיה ועומאן, ולראשונה גם ישראל.
הסכמי אברהם שינו את התמונה הגיאופוליטית באזור והעבירו את ישראל ממגננה למול שלוחיה של איראן המקיפים אותה בסוריה, בלבנון ובעזה - למתקפה. שהרי איראן היא ראש התמנון, ובלעדיה היו החות'ים, חיזבאללה וחמאס ארגוני טרור נעדרי משקל. מכאן המסקנה המתבקשת שיש לפגוע בראש התמנון ולא רק בזרועותיו. וכך דוחקת ישראל בהצלחה את רגליה של טהרן מסוריה ומבססת לעצמה נוכחות צבאית לחופיה של איראן, שיש בה כדי לסייע למדינות המפרץ להתגונן בפני האיראנים.
מתברר שהסכמי אברהם לא היו גימיק של ממשל טראמפ, ומתברר שטעו אלו שהעריכו כי עם כניסתו של ביידן לבית הלבן, מדינות המפרץ יאבדו עניין בהסכמים אלו ואף ישנו כיוון ויתקרבו לאיראן.
בעבר ישראל היתה תמיד כוח מניע ודוחף בקשרים עם מדינות ערב, לעיתים אף מעבר למה שרצו מדינות אלו או יכלו להרשות לעצמן. הפעם הדברים שונים. מדינות המפרץ מגלות להט עשייה, וכל שישראל צריכה לעשות הוא להשתדל לעמוד בקצב המסחרר שהן מכתיבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו