שפה היא הרבה יותר ממילים

לאחרונה זעמו כמה חברי כנסת יהודים על עמיתיהם הערבים, כי אלה נאמו במליאת הכנסת בשפה הערבית. אין לשלול את השימוש בשפה הערבית בכנסת, אבל, לטענתם, היה הזעם על רקע העובדה שאותם חברי כנסת יהודים פשוט לא הבינו את הנאמר. אם היו שולטים בשפה הערבית - הכל היה נראה אחרת.

גילוי נאות: אני דובר השפה הערבית ברמת שפת אם, וגם משתמש בה בהופעותיי התקשורתיות. המקרה בכנסת מעלה שוב את הסוגיה אם העברית צריכה להיות השפה הרשמית היחידה בישראל. בעולם יש מדינות שבהן יש שפה רשמית אחת וכאלו שבהן יותר, ולכל אחת חסרונות ויתרונות, בהתאם למבנה האתני והפוליטי שלה. כמי ששהה כמה שנים במדינות המשתייכות לשתי הקטגוריות, אני סבור ששפה רשמית אחת עדיפה ויוצרת פחות בעיות.

בישראל המיעוט הערבי מהווה כחמישית מהאוכלוסייה, וכך גם המיעוט הערבי בצרפת. המיעוט הצרפתי בקנדה אף הוא מהווה 20 אחוז מהאוכלוסייה. בצרפת יש שפה רשמית אחת, שאותה מחויב ללמוד כל מהגר. בפרלמנט נואמים בצרפתית בלי קשר לעדתם או לדתם של הדוברים, והנציגים הרשמיים של צרפת, כמו שגריריה ברחבי העולם, מחויבים על פי חוק לנאום אך ורק בצרפתית, אחרת יהיו צפויים לעונש. אין לעובדות אלו שום קשר למתן סיוע פונקציונלי ואד הוק, כמו תרגום טפסים, כדי שכל האזרחים יבינו על מה הם חותמים. הנוסח המחייב הוא בסוף - הצרפתי.

קנדה, שבחרה ללכת לקראת המיעוט הצרפתי מתוך מדיניות רב־תרבותית והתחשבות, העניקה לצרפתית מעמד של שפה רשמית באותה רמה כמו לאנגלית. הצרות לא איחרו לבוא. השפה הצרפתית היתה ועודנה מקור לערגה לאומנית, ולדחף להגשים את החלום שפעם דוברי הצרפתית יהיו עצמאיים ויתנתקו מקנדה. במקומות כמו מחוז קוויבק הצרפתי, למשל, שפעם דיברו בו רק אנגלית, נשמעת כיום הצרפתית בפי רוב, והאנגלית לא נלמדת שם כלל.

בשנת 2005, עת שירתי במוסדות האו"ם בז'נבה, קיבלתי הודעה מהוועדה לזכויות האדם כי משלחת של בדואים הגיעה מישראל עם בקשה לעזור לבדואים בנגב להשיג אוטונומיה לאומית. אחד הטיעונים שהם העלו כדי להצביע על בידולם משאר האוכלוסייה היה השפה. לטענתם, הם מדברים ערבית, בשונה משאר האוכלוסייה, ומכאן ייחודם. הוועדה סירבה לעזור, אחרי שהסברנו לה שהבדואים הם אזרחים שווים לכל דבר.

הניסיון הזה יכול לחזור על עצמו. אני בעד ללמד את ילדינו ערבית בבתי הספר, אני בעד חיי תרבות בערבית. אבל בין זה לבין שפה רשמית שכולם מחויבים לה - המרחק גדול. שפה רשמית אחת - בכנסת, במוסדות המדינה, בתקשורת ובשאר הגופים הרשמיים - מונעת בעיות בעתיד ומרסנת נטיות לאומניות, או אף בדלניות, של מיעוט זה או אחר.