אחת לכמה זמן אנחנו, הישראלים, נחשפים למגמות מדאיגות המתרחשות בתפוצות, מזדעזעים, ואז ממשיכים בשגרת חיינו. לי בשנה האחרונה זה קרה פעמיים.
הפעם הראשונה הייתה בפרסום תוצאות המחקר של מכון PEW האמריקני, שסקר את המצב הנוכחי בקרב יהודי ארה"ב. בין האנטישמיות הגואה, הפילוחים המעניינים והמספרים המפתיעים, הנתון שהכי הדאיג אותי היה העלייה בנישואי התערובת. לא פחות מ-61% מהיהודים שנישאו בעשור האחרון התחתנו עם לא יהודים. מדובר בעלייה של יותר מ-15% מהעשור הקודם. מגמה זו קיימת בעיקר בזרמים הלא אורתודוקסיים.
הפעם השנייה הייתה אך כמה שבועות לאחר מכן, לאחר מבצע "שומר החומות". בזמן שישראל נאלצה להגן על עצמה מפני ירי של אלפי רקטות לעבר אזרחיה, עשרות מנהיגים צעירים בארה"ב, הנמצאים במסלולי רבנות של הזרמים הפרוגרסיביים, חתמו על מכתב קשה שגינה את מדינת ישראל ומאשים אותה בפגיעה בזכויות אדם. הם אף הגדילו לעשות וקראו לה "מדינת אפרטהייד". אמנם מכתב זה אינו משקף את רוב ההנהגה של הזרמים הפרוגרסיביים בארצות הברית, ורבים מהם ציונים ותומכי ישראל בולטים ומשפיעים, אך ללא ספק הוא מסמל רוח חדשה ומסוכנת הקיימת בעיקר בדור הצעיר.
עכשיו, לא רק שקיימת התאמה בין היחלשות הזהות היהודית וההתרחקות ממדינת ישראל, אלא שהתופעות גם תלויות זו בזו. האמת צריכה להיאמר: ככל שאדם יהיה מחובר יותר לישראל, כך גם זהותו היהודית תהיה משמעותית ואיתנה יותר. כיום, במקום שישראל תהווה עבור יהודים רבים מהקהלים הללו מקור לגאווה ומגדלור של מוסריות וקידמה, היא מסמלת בעיניהם פגיעה בזכויות אדם ובערכים הליברליים, כפי ששיקף המכתב. הסיבה העיקרית לכך היא בורות. על כן, הפתרון מתחיל ונגמר בחינוך: בהבנה והיכרות אמיתית עם מדינת ישראל. אסור לחכות עד שצעירים יגיעו לגיל 18 ויבקרו בישראל במסגרת "תגלית". לצערי, בגיל הזה כבר מאוחר מדי משום שבגיל הזה הם כבר מספיקים לבקר בקמפוסים ועלולים להיסחף באווירה האנטי-ישראלית. צריך לנטוע את השורשים הישראליים כבר מגיל יסודי במסגרות הפורמליות והלא פורמליות.
הרב קוק לימד אותנו ש"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". במקום שנזדעזע מהנתון הבא שיתפרסם, הגיע הזמן שאנחנו בישראל נתעורר ונקבל אחריות. אין לנו את הפריווילגיה לחפש ציבור אחר שתומך בנו כדוגמת הנוצרים האוונגליסטים, או לוותר על מחצית מעמינו שחי בתפוצות כי הוא הולך ומתבולל. להיפך, כאזרחי המדינה היחידה של העם היהודי, עלינו מוטלת האחריות לחשוב, ליזום ולפעול.
כאן נשאלת השאלה אם לא עדיף להשקיע בציבורים ה"בטוחים", המצויים בבתי הספר היהודיים הפרטיים – אלו שגם צאצאיהם ככל הנראה יהיו יהודים. תשובתי פשוטה: כמדינה שחורטת על דגלה ערבות הדדית ועיקרון שלא מפקירים חיילים בשטח, כמדינה שיזמה עשרות מבצעי חילוץ שעולים על כל דמיון במטרה להציל את אלו המצויים בסכנה, עלינו לבצע את אותו הדבר גם במערכה הזו, חרף אתגריה הקשים והרבים.
כיום, במתכוון או שלא במתכוון, רבים מהמאמצים שמשקיעה ישראל מגיעים לציבורים ה"בטוחים", בין אם זה באספקה והנגשת תכנים חינוכיים, מתן ליווי ויעוץ מקצועי או בשליחים ישראלים שילמדו בבתי הספר היהודים הפרטיים. אך צריך לזכור כי מתוך יותר ממיליון וחצי ילדים יהודים בארה"ב, רק 15% לומדים באותם מוסדות יהודיים. רובם המוחלט באים מבתים אורתודוקסים. האמת היא שזהותם היהודית חזקה גם בלעדינו. ככל הנראה ילדיהם יתחתנו עם יהודים וכשאין קורונה הם יגיעו לעיתים תכופות לביקורים בישראל. אך מה עם ה-85% הנוספים, אלו שזהותם היהודית פחות מובטחת וחיבורם לישראל מעורער ומצוי במשבר? לא הגיע הזמן שנרכז את מאמצינו במקומות שהם נצרכים?
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" - מדורה באור מאירה פחות מאשר נר המצוי באפילה. השקעה חכמה, מגובשת וממוקדת מצדנו דווקא בשדה הזה - של יהודים צעירים הלומדים בבתי ספר ציבוריים - שתיעשה בשיתוף פעולה והקשבה לשטח, ועם אלו הפועלים בשדה, יש בכוחה להאיר באופן משמעותי דווקא במקומות הזקוקים לכך.
אמנם קשה הרבה יותר להגיע למקומות אלו, אך אין לנו את הזכות המוסרית לוותר על אחינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו