פסח, מצה ואזעקה

שעה שענני אבק וניחוח דטרגנטים עלה מסלוננו בשיאן של עבודות ניקיון הפסח, נשמעה התרעה ואחריה אזעקה.

עודנו רצים למקלט כשהכפפות עודן על ידינו התנגן במוחי מאמר נושן וסירב להרפות. הוא היה כל כך מתאים לסיטואציה, עד שפשע הוא לא להזכיר אותו ולצטט ממנו. כך, על פי הגמרא היו אומרים שניים מהאמוראים לפני תפילתם: "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות מעכב, יהי רצון מלפניך שתכניעם מלפנינו ומאחרינו".

האמת היא שבכלל אין צורך לפרש את הדברים, הן המנגינה כל כך ברורה. כל כך מתחטאת, כל כך ילדית ואוהבת וגם כל כך נכונה. "שאור שבעיסה", כלומר הגורם המחמיץ את העיסה, קראו לו יצר הרע, קראו לו מנגנוני העולם המפתים – הוא זה שמעכב בעדנו. הוא ו"שעבוד מלכויות", היינו בעיות החיים האובייקטיביות של הכלל, של העם. יש עיכובים, ריבונו של עולם, יש עיכובים. בוא, אתה יודע. זה לא תלוי רק בנו.

אחד משירי הפולקלור העתיקים ביותר הוא "קול ביער". אני מרבה לעסוק בו כי הוא חלק מרפרטואר שאני מבצע בהופעותיי. חסידים שרים אותו בשלוש שפות - בעברית, ביידיש וברוסית. המילים שלו הן פחות או יותר מה שמופיע במאמר הזה. הבתים הראשונים מתארים את געגוע האב הזקן לבניו, איך הוא קורא להם שיבואו ועד כמה קשה לו בלעדיהם.

בבית הרביעי משיבים הבנים לאביהם כי הם רוצים לבוא אליו, אבל מה יעשו שהשומר עומד בשער ומונע מהם לבוא. והחלק המעניין הוא שכאן, בנקודה הזו, השיר מסתיים. האב, המזמין, נותר כביכול ללא מילים. מה נעשה אבא? שאור שבעיסה מעכב. שעבוד מלכויות מעכב.

וכשרצים למקלט מאימת שעבוד המלכויות באמצע ניקיון הבית מהשאור שבעיסה זה ממש כותב את עצמו. הנה דברי הרב קוק בספרו "עין איה":

"האדם יש לו לעסוק בשלמות מצד עניינו הפרטי, ויש לו ג"כ לעסוק בשלמות הכללי, היינו מצד צירופו אל כלל ישראל, באופן שתצא תועלת רוחנית וגשמית לכלל ישראל ממעשיו.

"והנה המעשים הפרטיים שאינם מתוקנים, עיקר הגורם הוא רעת הטבע וקלקולה, דהיינו השאור שבעיסה. ונגד צורכי הכלל, שנתונים בשפל באין חיזוק לתורת ד' ולתעודה וכל מידה טובה כוללת, היא מפני שעבוד מלכויות.

"והנה בכל דבר נוכל להמליץ פנים ואחור.

"היינו צד העיקרי והחשוב הוא פני הדבר, וצד הטפל הוא אחוריו. ובאמת אמיתת מציאותו של אדם בשלמותו נמצא רק בהיותו מצורף את הכלל כולו, ע"כ צד הכללי שבו הוא צד הפנים שבו.

"וצד הפרטי שבו הוא הצד החלש שבו, המתכנה בשם אחוריו. ויהי רצון שתכניעם מלפנינו ומאחרינו, שלא יעכבו לא את השלמתנו הפרטית ולא את השלמתנו ביחסינו אל הכלל".

ובאימלו"ק נדרש: אין אנו מבקשים ממך, ריבונו של עולם, רק את שלמותנו ושלומנו הפרטיים, כי זה ממש לא מספיק. רוצה אותנו? דאג נא גם לשאור שבעיסה (הפרט), ובעיקר לשעבוד המלכויות (הכלל). רק כך נוכל לעבדך בלב שלם.