ממשה עד הרצל: מי יוביל אותנו עכשיו?

לקראת חג הפסח, חג היציאה מעבדות לחירות, נדמה כי יש מקום לשוב ולבחון את דמותו של משה לא רק כמנהיג דתי־מקראי, אלא גם כמודל מנהיגותי היסטורי. מבט זה מאפשר להציב לצידו דמות נוספת, מודרנית בהרבה אך לא פחות מכוננת בתולדות העם היהודי, בנימין זאב תאודור הרצל.

לכאורה, הפער בין השניים עצום: משה פועל בעולם קדום, הרצל במציאות אירופית מודרנית; משה מוביל עם עבדים, הרצל פונה לעם מפוזר בין אומות. אולם מבט עמוק יותר חושף קווי דמיון מפתיעים, כמעט ארכיטיפיים, בדמותו של המנהיג היהודי ברגעי משבר מכוננים. שניהם פעלו מתוך תחושת שליחות עמוקה לחלץ את העם היהודי ממצוקה קיומית. משה ניצב מול שעבוד פיזי במצרים ואובדן זהות; הרצל זיהה את מצוקתם המדינית והחברתית של יהודי אירופה ואת הסכנות הגלומות באנטישמיות.

בשני המקרים המנהיג אינו מגיב למציאות בלבד, אלא מבקש לעצב אותה מחדש. הוא מחפש פתרון גם כאשר הוא נתפס כדמיוני או כבלתי אפשרי בעיני בני דורו. יתר על כן, לא משה ולא הרצל פעלו למען עצמם. שניהם ויתרו על נוחות אישית ועל מסלול חיים בטוח: משה עזב את מעמדו בבית פרעה; הרצל זנח קריירה מבטיחה כעיתונאי ומעמד חברתי מבוסס בחברה הגבוהה בווינה.

פעולתם נשענה על תפיסה שלפיה ייעודם חורג מגבולות חייהם האישיים, ועליהם להוביל מהלך היסטורי רחב בהרבה. שניהם מסמלים נקודת מפנה בתולדות העם היהודי. משה מגלם את היציאה מעבדות לחירות; הרצל מגלם את המעבר מתודעת גלות לתודעת ריבונות.

ברגעים אלה המנהיג אינו רק מוביל את העם, אלא מגדיר מחדש את זהותו וחזונו. מנהיגות כזו אינה חפה מקשיים. משה התמודד עם תלונות, מרידות וחוסר אמון; הרצל עמד מול ביקורת, ולעיתים אף ספקות עמוקים מצד בני דורו. ובכל זאת, שניהם המשיכו להוביל. הם לא נשברו לנוכח המשבר, אלא ראו בו חלק בלתי נפרד מן הדרך. בכל משבר מצאו גם פתח להזדמנות, והקשיים עצמם חישלו את דרכם ואת דבקותם במעשה. ובאופן פרדוקסלי, שניהם גם לא זכו ליהנות מפרי עמלם.

משה לא נכנס לארץ המובטחת; הרצל לא זכה לראות את הקמת מדינת ישראל. הישגיהם התממשו רק לאחר מותם, עדות לכך שמנהיגות היסטורית אינה נמדדת רק בתוצאה המיידית, אלא בעומק השינוי שהיא מחוללת. מנקודת מבט היסטורית, הדמיון בין משה להרצל אינו מקרי. הוא משקף דפוס חוזר של הנהגה יהודית ברגעי משבר: מנהיג ההולך בראש המחנה, נושא באחריות ומכוון את העם אל אופק חדש, גם כאשר הדרך אינה ברורה.

דווקא בימים אלה, כאשר המציאות נדמית מורכבת ושברירית, מתחדדת שאלה בעלת אופי היסטורי יותר מאשר אקטואלי: האם גם בעת הזו מתהווה דמות מנהיגותית שתדע לשלב בין חזון לאחריות, בין עמידה בלחצים לבין היכולת להוביל שינוי ארוך טווח, כפי שעשו משה והרצל בזמנם?

פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל ולארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל