בליל הסדר נספר רק על יציאת מצרים? לא בטוח

לכולם ברור שבמוקד ליל הסדר וההגדה של פסח עומדת יציאת מצרים, שעליה יש לספר מדור לדור. האומנם סיפור יציאת מצרים עתיד להיות הסיפור הבלעדי בליל הסדר לעולמי עד? מתברר שכבר בתקופת התלמוד היה ברור לחכמים שדנו בסוגיה, שיציאת מצרים לא תהיה הסיפור הבלעדי של לילה זה לעד, ושהוא עומד להידחק מפני סיפור אחר, הסיפור של תקופתנו.

הנוהגים לקרוא את ההגדה של פסח מכירים את הקטע הקצר מהמשנה, שעניינו ויכוח בין חכמים אם בקריאת שמע שבתפילת ערבית, שאותה מתפללים בכל ערב, מזכירים את יציאת מצרים או לא: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִֽיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַֽיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר 'לְמַֽעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ': 'יְמֵי חַיֶּֽיךָ' - הַיָּמִים, 'כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ' - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: 'יְמֵי חַיֶּֽיךָ' - הָעוֹלָם הַזֶּה, 'כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ' - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִֽׁיחַ".

אחת מדרכי הפרשנות הידועות היא שבמקרה כי נראה שיש בפסוקי המקרא מילה מיותרת, ניתן ללמוד ממנה משהו נוסף.

השאלה שעמדה בפני חכמים היא מדוע נכתב בציווי לזכור את יציאת מצרים "כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ". נראה שהמילה "כל" מיותרת, וככל הנראה באה ללמד אותנו משהו מעבר למה שכתוב במפורש.

הוויכוח, כפי שהוא מתואר במשנה, נראה במבט ראשון מוזר, ובעיקר מוזרה עמדתם של חכמים. מדוע אנו זקוקים בכלל למילה מיותרת כדי ללמוד שחובה לזכור את יציאת מצרים גם בתקופת הגאולה? האם יש איזו סיבה לחשוב שיציאת מצרים והציווי לזכור אותה יידחקו ממעמדם באותה תקופה? מתברר שכן. המשך הוויכוח בין חכמים כמעט לא מוכר, מכיוון שאינו נמצא בהגדה של פסח.

בן זומא מקשה על פרשנותם של החכמים ודרשתם: איך אתם דורשים שהדבר בא ללמד אותנו שגם בתקופת הגאולה מזכירים את יציאת מצרים? "וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר על ידי הנביא ירמיהו 'לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם'".

טענתו של בן זומא מדהימה. לדבריו, ירמיהו הנביא מנבא במפורש שבעתיד, כאשר עם ישראל יחזור לארצו, סיפור יציאת מצרים יידחק לחלוטין ממעמדו. ואיזה סיפור יתפוס את מקומו? קיבוץ גלויות וחזרת עם ישראל לארצו.

מהמשך הדיון ניכר באופן ברור שגם חכמים מסכימים עקרונית עם טענתו החזקה של בן זומא בדבר הירידה במעמדו של סיפור יציאת מצרים, אלא שפרשנותם שונה: "לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו".

במילים אחרות: בניגוד למה שבן זומא אומר, בעתיד לא נפסיק לחלוטין לספר על יציאת מצרים, אלא שהסיפור יהפוך למשני בהשוואה לסיפור החדש.

מתברר, אם כן, שאין שום ויכוח בשאלה אם סיפור יציאת מצרים יירד ממעמדו, אלא רק בשאלה עד כמה ובאיזו מידה הוא יפנה את מקומו מפני סיפור קיבוץ הגלויות וחזרת העם לארצו.

חשוב במיוחד לראות את הניסוח המדויק של חכמים בנוגע לסיפור החלופי: "שתהא שעבוד מלכויות עיקר". העולה מכאן הוא שכאשר הם מתייחסים לימות המשיח, המשמעות המרכזית היא השגת העצמאות ושחרור עם ישראל משעבוד מלכויות זרות.

מובן שלא צריך להפסיק לספר ביציאת מצרים, אבל ראוי שליל הסדר בימינו יכלול גם את הסיפור של ימינו, מקיבוץ הגלויות, דרך הקמת מדינת ישראל ועד להתחזקותה ולשינוי מעמדה בימים אלה ממש.