פחות משבוע עבר מאז נפגע ונהרג הילד עמאר אל־שייח' חוג'יראת מכדור תועה בזמן ששיחק בגן שעשועים בכפר ביר אל־מכסור. חוג'יראת, בן 4 בלבד, ספג את הקליע לעיני אמו בסצנה שכמו נלקחה מסרט אימה נוראי במיוחד, אך פחות משבעה ימים אחר כך האירוע המחריד כמעט נעלם מהתודעה.
מעגל החדשות הישראלי הוא מופרע, בייחוד כשבחוץ משתוללת מגיפה. סיפורים ואירועים גדולים וקטנים נכנסים בעוצמה לחיינו ולסדר היום התקשורתי, ובאותה תנופה ומהירות יוצאים מהם כאילו לא קרו מעולם. ובכל זאת, מוות בלתי נסבל של ילד בן 4 בין נדנדות ומגלשות הוא אירוע חריג גם במציאות המסויטת של אלימות בלתי נגמרת במגזר הערבי, כזה שיהפוך לקו פרשת מים וירעיד את האדמה - דבר שלא קרה. הנשיא ונבחרי ציבור אחרים ביקרו וניחמו את משפחתו של חוג'יראת, האירוע סוקר במשך כמה ימים בודדים ובידי המשטרה יש עצורים, אך משם עברנו כולנו לאירוע הבא במופע של קהות חושים, שהיא לא פחות טרגית מאירוע הירי עצמו.
אולי זה ההרגל שבשמיעה על עוד קורבן לירי בחברה הערבית; אולי העובדה שחוג'יראת היה ילד בן 4 ערבי, ולא ילד יהודי באותו גיל. כך או כך, קשה שלא לתהות אם גופה של ילד בגן שעשועים אינה מספיקה כדי להרעיד את אמות הסיפים. מה עוד צריך לקרות כדי שהמדינה ומי שאמור למנוע זוועה מהסוג הזה יתעוררו?
מתי יגיע הרגע שבו המילים הבלתי נגמרות יהפכו למעשים? כמה פעמים הוכרז על מצב חירום, מבלי שלדבר נלוותה פעולה מעשית? כמה נאומים נישאו פה על מאבק בפשיעה כמו בטרור? כמה הבטחות על אמצעים מיוחדים, על מעצרים ותפיסות של נשקים זרמו בירדן, כשברקע ממשיכים למות אזרחים?
בעבר גרמו אירועים קיצוניים, שבהם נפגעו אזרחים חפים מפשע במהלך קרבות בין ארגונים שכל מהותם פשע, לתגובה וליחס אגרסיביים ממערכות אכיפת החוק בישראל. שניים כאלה התרחשו בעשור הראשון של שנות האלפיים: הראשון היה פיגוע פלילי שבו נרצחו שלושה אזרחים מפיצוץ שנועד לחסל את העבריין זאב רוזנשטיין; אירוע שני הוא רצח מרגריטה לאוטין, שספגה כדור במהלך ניסיון התנקשות בעבריין על חוף הים ונרצחה לעיני בעלה וילדיה. המוות של בלתי מעורבים גרם לזעזוע ואילץ את גורמי האכיפה להעלות הילוך במאבק נגד הפשיעה המאורגנת במגזר היהודי.
עשור וחצי מאוחר יותר, ותגובת הרשויות לעוד ועוד נפגעים ולעוד ועוד טרגדיות היא מבצעי ראווה, מפגני יח"צ ולהג בלתי נגמר שלא עומד מאחוריו דבר וחצי דבר. התוצאה הבלתי נמנעת של חוסר המעש הזה היא שחוג'יראת יהפוך בקרוב מאוד רק לעוד מספר בסטטיסטיקה. ואחריו אולי זה יהיה נער שחזר מבית הספר, אולי קשישה שהלכה לעשות קניות, אולי עוד ילד או פעוט בעגלה. דבר אחד ברור לכולנו - בני אדם נוספים עומדים למות. זה מצער ואכזרי, אך זו עובדה. זה יטלטל אותנו בהתחלה, לכמה דקות, ומהר מאוד זה ייעלם. עד הטרגדיה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו