בידוד עם הילדים זה כמו חופשה זוגית. לא בגלל הצימר המפנק - יותר בגלל ההזדמנות לשאול את עצמנו מה בעצם יש בינינו כשמנקים החוצה את המטלות המשותפות. כמו שבזוגיות צריך לוודא שאנחנו לא הופכים לצוות תפעול ותו לא, כך גם בהורות ובמשפחתיות. היומיום שלנו עם הילדים רווי משימות: להתארגן, להתלבש, לאכול, להכין תיק, לנוע לחוג או לחברים או סתם לשחק, לוודא שחוזרים בזמן להתארגנות; ואז המרתון המקודש של סגירת היום. פעם בשבוע יש שבת ארוכה עם קצת יותר זמן ודבק, וחוזר חלילה.
ופתאום בידוד. בגדול יש לי כלל אחד בבידודים ובסגרים באשר הם: אל תגזימו, זה לא קשור לאוכל מזין או ל־20 דקות כושר ביום. אני לא מתחייבת שאלה יהיו הימים הכי פוריים שלהם מבחינה לימודית ואפילו לא הכי בריאים שלהם מבחינה תזונתית, אבל אם יש דבר אחד שאני משתדלת בכל מאודי להקפיד עליו, הוא לתת לילדים שלי תחושה שהם לא מפריעים; שהם רצויים, שהנוכחות שלהם משמחת, שכיף איתם. למרות שזה הגיע לנו, כמו לכולם, באמצע החיים - באמצע המשרות המלאות, באמצע מרוץ החיים, כשברקע נושפות משימות רבות שצריכות להתבצע וכל הבית מלא בכתמי "אמא, תראי, הכנו שוקו" - זו הזדמנות חשובה להיזכר מה יש במערכת הזו שקוראים לה "אנחנו והילדים", ומה אנחנו רוצים שיהיה בה.
אני רחוקה מדי מהאמא המושלמת שהייתי שמחה להיות, ודווקא לכן הבידוד חשוב לי. הזמן הזה עם הילדים הוא מראה שבה לא רק אנחנו רואים את עצמנו, גם הם רואים אותנו: איך אנחנו מגיבים כשהחיים יוצאים משליטתנו, כשכל הלו"ז מוכתב על ידי צרכים של אנשים קטנטנים, מהם קצוות הסבלנות שלנו, עד כמה אנחנו באמת שמחים שהם דבוקים אלינו מסביב לשעון. הבידוד מזכיר לי שלמרות הגננות והמטפלות המשובחות - עיניהם נשואות בראש ובראשונה אלינו, ההורים. אנחנו אלה שניתן להם ביטחון בכך שהם אהובים ושיש להם החוסן הפנימי להתמודד עם אתגרים ושינויים.
ובואו נגיד מילה על אימהות וקריירה, השילוב שלעולם לא עובד עד הסוף. לפחות לי. איפשהו בין הסגר השני לשלישי הבנתי שהסיפור הזה של זומים הומי תינוקות, טלפונים עמוסי "מה? מה?" ומיילים רוויי טעויות כי בדיוק נשפך לגדול קולה על הראש של התינוק - ובכן, לא עוד. אגב, אם עדיין יש בוסים שבטוחים שהעובדה שהעובדים שלהם נמצאים עם הילדים בבית 24/7 (ובמקרה הטוב הם רק מבודדים ולא חולים) לא אמורה לפגוע בתפוקת העבודה בצורה דרמטית - זו פאשלה שלנו כחברה שהם עדיין מרגישים בנוח להגיד דברים מופרכים כאלה.
יש לנו שכן שהקורונה עשתה לו סוויץ' בראש, והוא החליט לוותר על משרה נוצצת בהנדסת־משהו ולעבור להום סקולינג במשרה מלאה. אני מעריכה אותו מאוד, אף שזה לא בשבילנו. ועדיין זו תזכורת נוספת לעובדה, שבעולם המהיר והמטורף שלנו משום מה הולכת ונשחקת: האנשים שאנחנו הופכים להיות והאנשים שאנחנו מגדלים הם מפעל החיים הכי חשוב שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו