על נסיכים, התנשאות ודמוקרטיה

בראשית השבוע פרסם יעקב אחימאיר מאמר במדור זה, ובו הסביר מדוע החליט השר לשעבר דן מרידור למחוק את שמו מרשימת מתפקדי הליכוד. במישור האידיאולוגי, הסביר, הליכוד של העשור האחרון נע מקו לאומי־ליברלי לעבר קו שמרני, המוצא זיקה משותפת עם ש"ס. נוסף על כך, כמו שאר הנסיכים שנטשו, מרידור אינו רווה נחת מהסגנון המתפשט במסדרונות הכנסת, ובהקשר זה הזכיר אחימאיר את מירי רגב, דודי אמסלם ודוד ביטן, ברמיזה לאופיים ההמוני. לא הוד ולא הדר, וכפי שכתב: "תנועת הליכוד לא משמשת עוד תלמידה נאמנה של ז'בוטינסקי".
אלא שלטעמי, החמיץ המאמר את נקודת המבט של המוני הליכודניקים שבזכותם הגיעו אותם "נסיכים" אל המשרה והשררה.

אכן, הטון והסגנון הן רעות חולות. אבל על מה הקצף? הלוא היו דברים מעולם. זקני המפלגה זוכרים היטב את מופעי האימים של גסטון מלכה בוועידות הליכוד של שנות ה־80. שנית, לו היו הנסיכים מכירים, בצניעות, בהבדלים גיאוגרפיים והיסטוריים, סביר להניח שמפלס העוינות כלפי זולתם היה יורד: דוד לוי ומירי רגב גדלו בעיירות פיתוח, לא פקדו את קן בית"ר, ולא חונכו על סיפורי משפחת אחימאיר הלוחמת. אני מניח כי על קירות ביתם נמצא דיוקן של רב חשוב ולא של ז'בוטינסקי.

אבל חשוב להזכיר: דמוקרטיה חשובה לא פחות מסגנון ואידיאולוגיה. אמת, הסגנון צורם את האוזן, אבל הפתרון אינו נטישה - אלא הכלה: יש להכיר ולכבד את רצונם של חברי כנסת בליכוד להקשבה, מפני ההדרה השיטתית שהם סובלים ממנה. זעקתם מבטאת כמיהה להוסיף עוד קיסם למדורת השבט הליכודי. אם כך ייעשה, תקצר הדרך למיתון הוולגריות באמצעות טיפוח מודל משותף של הדר ז'בוטינסקאי.

יתר על כן, כדי להבין נכונה את תופעת היוצאים ובאים בשערי הליכוד, יש לעיין גם עיון סוציולוגי־מעמדי, וזה לא בהכרח יחמיא לנסיכים. קבוצות החלוקות ביניהן מבחינה אידיאולוגית־מפלגתית אך חולקות רקע מעמדי דומה, ייטו בתנאים מסוימים לפתח שפה משותפת עד כדי חיבור אידיאולוגי ותרבותי. בטרם נשליך זאת על המציאות הישראלית, נדגיש: ב־30 השנים האחרונות נמצאת מדינת ישראל, יותר מאי פעם, תחת כוחות החותרים לקעקע את זהותה הציונית. על הרקע הזה, הטון הלוחמני של חברי הכנסת מהליכוד הוא די מובן. מה שלא מובן הוא התנועה שמאלה של נסיכים דוגמת לבני, מרידור ומילוא.

ניתן ורצוי לשאול: האם אפשר שביקורתו החריפה של מרידור כנגד חוק הלאום, כנגד גירושם של מבקשי המקלט, ונטייתו להגן על בית המשפט העליון, נובעות מסיבות סוציולוגיות ופחות אידיאולוגיות? אולי מרידור ודומיו לא אזרו אומץ להיאבק אידיאולוגית כנגד הקבוצות החזקות שהם חולקים איתן שפה משותפת ומיליה חברתי דומה?

אחימאיר מסכם במאמרו: נטישת מרידור היא "תוצאה טבעית של הינתקות הליכוד מאישים דוגמת מרידור". ייתכן. אך יש מקום לטענה הפוכה: הליכודניקים נטשו את הנסיכים כתוצאה טבעית של הינתקות הנסיכים מערכי הליכוד.

הליכוד היא מפלגת המונים המורכבת מחטיבות תרבותיות שונות. מה שצריך לחבר ביניהן זה אידיאולוגיה, לא סגנון ולא מעמד. חיבור כזה הוא אחד הדברים הנעלים והנשגבים ביותר של הפעילות החברתית והפוליטית. לא יזיק אם האידיאולוגיה תקבל טוויסט שונה: מדוע, למען השם, מצפים הנסיכים מהמוני העם לקבל את מורשת ז'בוטינסקי, מבלי שיקבלו מהמוני העם את המיטב שבו? לו היו מרכינים ראש בפני המסורת הדתית, לשמוע פיוטי שבת לצד כתביו של ז'בוטינסקי - לא היינו מגיעים עד הלום.

אם אישים כמילוא, לבני ומרידור חפצים בשותפות שלא בסגנון אדנותי, מדוע הם מבקשים להשפיע ולא להיות מושפעים? זו תמצית ההתנשאות, וכדי שלא נחזור על טעויות מפא"י ומפלגת הציונות הדתית, על הליכוד לשמור מרחק מאליטיזם ומהתנשאות.