בפתח שנת ה־79 לקיומה, ישראל ניצבת בפני פרשת דרכים. היא יכולה להידרדר ולהיות מדינה יהודית־דתית לאומנית, עם רמת שירותים ותל״ג של עולם שלישי - או לחזור למסלול הציוני ולהוות מופת של שילוב בין ערכים ליברליים למסורת עתיקה. אם לא נחולל שינוי דרמטי במהלך הדברים, התרחיש הראשון יתממש. הבחירה בידינו, הרוב הציוני המשרת והשותף לעול המדינה, לשנות את כיוון הספינה ולמנוע ממנה להתנגש בקרחון.
הישראלים מציינים שנתיים וחצי של מלחמה, וכמעט ארבע שנים של ממשלה שנשענת על מפלגות שלא שותפות לחזון הציוני ואדישות לגורלה של המדינה. ״הניצחון המוחלט״ מבושש לבוא, והעתיד הגיאופוליטי מאתגר. אבל מדד החברה הישראלית של ה־JPPI מראה שרוב הישראלים הכי מוטרדים מאתגרי הפנים. בתום התקופה הזו, רבים מהישראלים מביטים בעיניים קרועות ובחשש גובר במדיניות הממשלה, שמעדיפה לתקצב את החרדים על פני המשרתים, ומנסה - תוך כדי מלחמה וצורך אקוטי בחיילים נוספים - לחוקק עבורם חוק השתמטות משירות.
לא רק מדברים
ברשתות החברתיות, כמו גם במענה לסקרים, האפשרות של עזיבת הארץ מדוברת יותר ויותר. יש כאלו שלא רק מדברים. על פי נתוני הלמ״ס, היקף העוזבים את ישראל בשנתיים האחרונות היה חריג. גם בניכוי העוזבים את ישראל שאינם ילידי הארץ, בשנים האלו נרשם שיא היסטורי במספר העוזבים ילידי הארץ. נתוני עומק מראים ששיעור בעלי המקצועות המבוקשים, כמו רופאים ועובדים במקצועות טכנולוגיים מבין העובדים, הוא גבוה. ביטחון ישראל וכלכלתה מושתתים על היתרון האיכותי של ההון האנושי בישראל. עזיבת בעלי המקצועות הללו, בוודאי אם המגמה תימשך, היא איום משמעותי על יכולתה של ישראל לשגשג ולקיים את רמת הביטחון הנדרשת.
מה דוחף ישראלים רבים ואיכותיים לעזוב את ביתם ולהפוך לזרים במדינה אחרת? מה שמטריד מכל את הישראלים הללו, ורבים ש(עדיין) חיים כאן, אינו רק ההווה המאתגר. מטריד ממנו הוא מה שנראה בעיני רבים כעתיד המבשר את שינוי אופי המדינה, ומעמיד בסימן שאלה את יכולתה להמשיך ולהתקיים.
מבט אל נתוני הדמוגרפיה העתידית של ישראל, לצד תזוזה פוליטית לכיוון הימין והמסורתיות בעיקר בקרב הצעירים, מביאים רבים להאמין ששינוי אופייה של ישראל הוא התרחיש הסביר. כבר היום נולדים בישראל יותר ילדים חרדים מילדים חילונים. בעוד לא הרבה שנים, שליש מהישראלים יהיו חרדים. הקהילה החרדית אינה רק דתית־קיצונית ואנטי־ליברלית. היא גם לא שותפה, כבחירה ערכית מהותית, לנשיאה בנטל הכלכלי והביטחוני של ישראל. כשהחרדים מהווים כ־15% מול רוב לא־חרדי יצרני שנכון להילחם עבור המדינה, היכולת להכיל את הקבוצה הזו ולקיים כלכלה וביטחון אפשרית. אבל אם רבים מאלו שמשלמים מיסים ומשרתים יבחרו לעזוב, שיעור החרדים יגדל הרבה יותר מהר, והמשאבים לתמיכה באורח חייהם, כמו גם בקיום המדינה, יצנחו.
גאולת הקרקע
לצד מאבק על הקיום כאן, הציונים הראשונים עסקו בגאולת קרקעות ובייבוש ביצות. הציונות של המאה ה־21 היא מאבק על נפשה של ישראל היהודית־דמוקרטית־ליברלית. זה לא מאבק נגד אחינו החרדים או אזרחי ישראל שאינם יהודים. זה מאבק בעד שימור אופייה הציוני של המדינה. מאבק שדורש מדיניות ממשלתית נחושה ומתמשכת, שתשנה את הכיוון שאליו צועדת ישראל. כדי להצליח בו דרושות הכרעות קשות בשני ה״גושים״, המחנות הניצים בישראל בשנים האחרונות. אחרי עשור של שלילת האחר ושל חרמות הדדיים, הבחירה צריכה להיות בציונות וביכולת לממש את חזון המדינה היהודית. הציונות צריכה להיות גם הבחירה הערכית של מי ששוקל לעזוב את ישראל, להישאר כאן ולהיאבק. לייבש יחד את ביצות השחיתות, אי־המשילות ואי־השוויון בנטל בין קהילות, ולהקים שותפות ישראלית־ציונית שתייצב את המדינה ותוביל אותה בבטחה לשנת ה־100 שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
