הפגיעה בחינוך ילדינו: הכסף מדבר, הציבור שותק

רגע לפני העברת התקציב אישרה הממשלה העברה של כ־800 מיליון שקלים למוסדות הפטור והחינוך החרדי. אירוע מגזרי "על מלא". בימים שלאחר מכן קשה היה לפספס את התרעמות השיח הציבורי בישראל - ועם הרבה צדק. זעקות השבר על ה־800 מיליון הללו (פחות מאחוז מתקציב המדינה) הדהדו בכל אולפן וציוץ.

בהמשך שמענו את שר החינוך יואב קיש בהצהרה חגיגית, עטופה בצלופן של "בשורה", על החזרת ימי לימודים בקיץ. הוא הבהיר: התקציב להארכה הזו יגיע מתוספת תקציבית מיוחדת שאותה תידרש הממשלה לאשר, בסכום של 750 מיליון שקלים - סכום כמעט זהה ל"מחטף הלילי", אבל הפעם משתררת דממה.

חייבים לומר את האמת, בלי קשר לעלות התקציבית: ההצעה של שר החינוך היא פלסטר למערכת רקובה. קיש מציע להאריך את "בית הספר של החופש הגדול" ביסודי ואת המכינות בחטיבות הביניים. כולנו יודעים שמדובר בפתרון בינוני מינוס במקרה הטוב, בלוף פדגוגי שנועד לייצר שקט רגעי ולהרגיע הורים שנחנקו מהשיטה.

אז למה כולם שותקים? למה אין התרעמות על כך שפוגעים בדבר הכי חשוב לנו - עתיד ילדינו? יש לכך שתי סיבות מרכזיות:

1. אפקט "המגזר האשם". נוח מאוד להאשים מגזר ספציפי. זה קליט, זה מצטלם טוב וזה רץ חזק ברשתות. זה נכון כשמדובר ב"מחטף" החרדי, בתושבי יהודה ושומרון או בפשיעה במגזר הערבי. השנאה למגזר היא המאלחש הכי חזק לכאבי הניהול הכושל: כל עוד אנחנו עסוקים בלסמן "אשם" תורן, אנחנו פטורים מלהסתכל במראה ולהודות שהבעיה היא עמוקה, רוחבית ומערכתית.

זו השיטה הישראלית בשיאה: כשזה הולך לחרדים זה "שוד", כשזה הולך לקיץ זו "בשורה", ובשני המקרים זה אותו פלסטר על אותו ריקבון מוסדי. הרבה יותר קל לריב עם מגזר מאשר לרדת לשורש הבעיה ולריב עם המערכת עצמה.

2. מחסור כרוני באומץ. בהיעדר חזון מצד שר החינוך, הייתי מצפה משחקני האופוזיציה להתרעם על ה־750 מיליון שקלים הללו בדיוק כפי שהתרעמו על הכספים לחרדים. הם שותקים, כי הם מבינים שכדי לצאת נגד הבלוף הזה הם חייבים להציע אלטרנטיבה אמיצה שמאתגרת את המערכת מהיסוד.

הצעה כזו מחייבת מהלך רדיקלי של "פינוי־בינוי" למשרד החינוך: פירוק המנגנונים הריכוזיים, ביזור סמכויות לרשויות המקומיות ולמנהלים בשטח, ושינוי עמוק ביחסי הכוח מול ארגוני המורים. כל אחד במערכת הפוליטית יודע שמהלך כזה יגרור מאבק איתנים מול הכוחות החזקים ביותר במשק, ולצערנו לאף אחד בשום צד של המפה אין כרגע האומץ להיכנס לזירה הזו.

בשורה התחתונה: ה־750 מיליון של קיש הם דמי שתיקה. אנחנו קונים עוד כמה ימים של שקט בקיץ במחיר של המשך הריקבון בשאר ימות השנה. כל עוד נמשיך להזדעזע רק כשכסף הולך למגזר שאנחנו לא אוהבים, ונשתוק כשהוא נשפך על פלסטרים חסרי תוחלת שמשרתים את הנוחות הרגעית שלנו - נמשיך לקבל מערכת חינוך שמתפוררת לנו בין הידיים.