נציגי המפלגות הערביות, כולל אלו מהקואליציה, הגיעו השבת לחלוק כבוד ולשמוח בשמחתו של השייח' ראאד סלאח לרגל שחרורו מהכלא. בתגובה פרסמו עיתונאים ופוליטיקאים גינויים מקיר לקיר, אבל אל מי בעצם מופנה הכעס?
הביקור אצל השייח' לא שינה דבר בעולם המציאות. איש לא נקט פעולה, אף אחד לא חידש דבר שלא היה כבר ידוע. דומה הדבר לפרסומים הקבועים אחרי פיגועים נגד ישראלים, שבהם מדווח על מיני מתיקה המחולקים לעוברים ושבים. אז מה.
אין מה לכעוס על חברי הכנסת הערבים שהגיעו לחלות את פניו של האיש שנחשב למנהיגם הדתי של ערביי ישראל. החיוכים, החיבוקים, הסולידריות - כל אלו היו אותנטיים למהדרין וביטאו דבר אמיתי עד כאב. זו האמת, זה מה שאנחנו חושבים וכך אנחנו מרגישים - זהו המסר שאותו שידרו הח"כים הערבים, ואם יורשה לי להשיא עצה לחברה היהודית־ישראלית - כדאי לנו להקשיב. אבל להקשיב באמת. עדיין לא מאוחר. אחרי שנים שבהן סירבנו להבין את פשט הדברים, אחרי שנתנו לפנטזיות לנהל את תהליך קבלת ההחלטות ואחרי ששילמנו מחיר מופקע עד כאב על החירשות שבה בחרנו - כדאי להקשיב למה שערביי ישראל צועקים באוזנינו כבר שנים.
אני קורא מאמרי אקטואליה, המשלבים להיטים משדה הסוציולוגיה על רקע נעימות מתחום בריאות הנפש, וכולם מנסים למצוא תשובה לשאלת מיליון הדולר: למה מחבלים ערבים הורגים יהודים? ממשברים אישיים ומשפחתיים, דרך הכיבוש ועד הקיפוח, וכמובן ההזנחה רבת השנים של ממשלות ישראל שלא הצליחו להציל את ערביי המדינה מעצמם - לכל אלה, מתברר, פתרון אחד: לאחוז בנשק ולירות ביהודים.
כל ההסברים הללו נועדו לתחזק את הפנטזיה. להרחיק את האדם הסביר מהאמת וליצור את האשליה שאם רק נטפל במכשלה ספציפית אחת, מייד יבוא הסכסוך על פתרונו. אולי לאחר מאה שנים של כישלונות הגיע הזמן לפוצץ את הפנטזיה, לפקוח עיניים ולהקשיב לשכנינו, שלא עושים דבר חוץ מלצעוק את האמת באוזנינו, בין שבמילים ובין שבקליעים.
הסכסוך הערבי־ישראלי הוא מלחמת תרבות. תרבות הכוללת בתוכה מסורת, דת, אתוס ושבטיות סמיכה כדם. המוסלמי לעולם לא יוותר על אדמתו. לעולם. גם בעוד מאה שנה או מאה דורות, המאמין המוסלמי יתהפך על משכבו בלילות גם אם רגב אחד מאדמתו הקדושה נרמס ברגל כופרת. את זה יש לדעת, וחשוב מכך - לכבד. עם כל הכאב והשכול שאלה גרמו לנו, מוטב היה לחברה היהודית־ישראלית ללמוד משהו ממסירותם ומחוסנם הערכי של שכנינו המוסלמים.
מהנקודה הזאת יש להתחיל ולנסות לקיים שכנות. מתוך ידיעה שהאיבה בין שני העמים היא חלק בלתי נפרד מחיינו, וששיווי המשקל היחיד שיאפשר חיים משותפים לא רק שאינו יציב, אלא שקיומו יהיה תלוי בכוח הזרוע. להיפרד מפנטזיה זה תמיד כואב, אבל זהו צעד חיוני שבלעדיו אי אפשר להתמודד עם המציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו