הוליווד היא מקום מוזר. בטבע שבעולם, גאים יוצרים בזהותם ומביאים אותה לידי ביטוי בספרים, בציורים או בסרטים. יש הבוחרים לטפח את התרבות שבה צמחו, יש המעדיפים לבקר אותה, ויש מעטים הבוחרים להתעלם מקיומה. נראה שהאחרונים הגיעו להוליווד.
תעשיית הקולנוע האמריקנית, שמייסדיה היו מהגרים יהודים מאירופה וממשיכי דרכם הם בני דור שני ושלישי להגירה, היא מופת לחוסר רצונם של כמה מהאמנים החשובים להכיר בהיותם חלק מן המסע התרבותי היהודי. מספר היוצרים היהודים־אמריקנים בהוליווד עומד ביחס הפוך למספר הסרטים שיצרו, המוקדשים לתיאור עולמה של יהדות אמריקה. דווקא בתקופה שבה זוכים להצלחה סרטיהם המתארים את גיוונה התרבותי של ארה"ב, וסרטים רבים מציבים במרכזם את הקהילה השחורה, האסיאתית או ההיספנית, יש עם אחד, מפוזר ומפורד, שתרבותו חומקת, במכוון, מכל עדשת מצלמה.
מאזובי קיר קולנועיים איש לא מצפה לאמירה יהודית, אבל מארז כמו סטיבן ספילברג בהחלט כן. ספילברג, שהוא יהודי בביתו ובמאי אמריקני בצאתו, אינו מרבה לגעת בשאלות של זהות יהודית בסרטיו. למצוקתם של השחורים בארה"ב הוא הקדיש סרטים רבים, לרצח היהודים רק סרט אחד שגיבורו המובהק הוא בכלל פעיל מפלגה נאצי. רתיעתו מכל עיסוק בתרבות היהודית מגיעה כעת לשיא חדש בגרסתו המחודשת לסרט המוזיקלי "סיפור הפרברים".
למלאכת יצירתו של "סיפור הפרברים", שהוצג על הבמה ב־1957, חברו רק יוצרים יהודים. לאונרד ברנשטיין, האחראי למוזיקה, ורוברט וייז, שביים את הגרסה הקולנועית הראשונה ב־1961, היו חלק מתאגיד הנימולים שהחליט לעדכן את סיפור רומיאו ויוליה השייקספירי ולהתאים אותו אל המרחב הרב־תרבותי האמריקני. במקור, אמור היה הסיפור לעסוק בזוג יהודי־קתולי ובסיפור אהבה המתרחש בניו יורק בשבועות שבהם חוגגות הדתות היריבות את חג הפסח וחג הפסחא, אולם הרתיעה ממתן ביטוי מפורש לקיומה של יהדות בניו יורק הובילה לשינוי בתוכנית. זהותו היהודית של הגיבור נשללה ממנו והומרה בזהות פולנית מעורפלת. הגיבורה זכתה לשמור על זהותה הפורטוריקנית, ושמה, מריה, גם העיד על זיקתה העמוקה לדת הנוצרית.
אפשר היה לצפות כי 20 שנה לתוך המילניום הנוכחי ישחררו ספילברג וכותבו הקבוע, טוני קושנר, את גיבוריהם מלפיתתה של ההדחקה היהודית המוכרת. את החלטתם לגולל פעם נוספת את סיפור האהבה הבין־דתי הם תירצו ברצונם לתת ביטוי קולנועי מפורש יותר לחיי הקהילה הלטינית שאליה משתייכת הגיבורה. לזהותו התרבותית של הגיבור הם לא העניקו חסד דומה. מן הגרסה החדשה אף נוכשה דמות משנה יהודית מובהקת ואת מקומה תפסה, כצפוי, נציגה נוספת מקהילת המהגרים הפורטוריקנית.
עקשנותם של היוצרים היהודים־אמריקנים להעלים כל זכר לזהותם היהודית בסרטיהם פותחת צוהר אל תודעתם. שתיקתם הרועמת חזקה יותר מכל סולו מוזיקלי. אך תחושת האיום שהם חשים בכל הזדמנות שבה מוזכרת התרבות היהודית, היא דווקא עדות לעוצמתה. אולי בגרסה הבאה של "סיפור הפרברים" נזכה לראות את הדמויות יוצאות, סוף־סוף, מארון הספרים היהודי. יש לנו סבלנות. עם הנצח לא מפחד מסרטים ארוכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו