אחת מאבני היסוד של תרבות מתקדמת היא היעדר משוא פנים והיותו של החוק עיוור לזהותו של העבריין. אלא שמתברר, בדרך כמעט פלאית, שהפרוגרסיב מצליח להגזים גם את זה ולהפוך את הכוונה המקורית על פניה, כך שבמקום צדק עיוור וחסר פניות, אנחנו מקבלים עוול שמשחר לטרף.
חוקים באים ליישם ערכים, ובכל הקשור לזכויות אדם יסודיות, אסור שתהיה זו מערכת כפולה - אחת ליהודים ואחת לערבים. חס וחלילה. עשרת הדיברות שלנו מנוסחים ביובש, בהכללה בלתי אפשרית וללא שום כוכבית: לא תרצח. נקודה.
אלא שבין לשון החוק היבשה לבין עולם המציאות יש פער. שם, בפער הזה, שוכנים חיים או מוות. מערכת אשר אוכפת את החוק בדקדקנות מוכנית, ללא פרשנות וללא התאמות למציאות, היא סדום ועמורה של טהרנות ואינה מאפשרת קיומה של חברה אנושית.
יש לומר בקול: אסור לירות בשבויים שאינם מהווים סכנה. רק בשולי־השוליים של החברה הישראלית נמצאים, אולי, אנשים שמסוגלים לירות באדם כפות שעיניו מכוסות. זה לא אנושי.
אלא שלהוותנו המציאות מורכבת מרצף של אירועים שאינם כתובים בספר ההדרכה, כמו הירי במחבל השוכב בשער שכם משבוע שעבר. בכל המקרים האלה עמדת המוצא המוסרית היא להגן על החייל. גם אם נכשל וגם אם פשע, החברה הישראלית מחויבת לאסוף אותו תחת כנפיה ולגונן עליו מפני כל איום, כולל מפניה של לשון החוק היבשה.
אני מניח שחלק מהקוראים ממהרים לחשוב שאולי את הליברליות הנוראית שאותה פירטתי בשורות האחרונות צריך להכשיר בחוק חדש שיתאים לסיטואציה - חס וחלילה וחס. אין צורך בעוד חוק, בעוד משפטנים, בעוד עורכי דין או בעוד פרופסורים לבני ידיים שיחברו עבורנו קוד מוסרי. כל מה שצריך זה להשתמש בצמד משאבים שיצא מהאופנה: שכל ישר ולב אנושי.
משחר ימיה נהגה האנושות על פי עיקרון פרקטי, כזה שהיה מובן מאליו עד כדי כך שאפילו לא עלה לדיון: דם סמיך ממים.
יש לזכור שהחייל היורה הוא ישראלי, וחשובה זהותו של המחבל. אחד מהם הוא משפחה, והשני אויב. אחד מהם הוא הבן של כולנו שנשלח על ידי הוריו להגן עלינו, והשני הוא רוצח אנטישמי. אין דין אחד לשניהם, והמחשבה שאולי צריך להיות דין כזה היא מושחתת ולא אנושית.
מי שמזדעזע עד כלות מהעמדה המוסרית הנוראית שלי, מוזמן להשלים את חוויית הזעזוע בידיעה שכך בדיוק מתנהלת מערכת החוק הצבאית הישראלית מאז שחר ימיה, ועל כך יש לברך. לדוגמה: מקרים כמו הירי שאותו ביצע אלאור אזריה קרו בצה"ל עשרות, אם לא מאות פעמים, ומן הסתם עוד יקרו. רובם לא מגיעים לידיעת הציבור ולא לבתי הדין הצבאיים, ובדרך כלל מושת על העבריין שאכן נשפט עונש קל ואף סמלי. על כל אלה, כאמור, יש לברך.
היום שבו הצדק שלנו יהיה עיוור הוא היום שבו כולנו נתעוור; ואם חייל ישראלי, בשר מבשרנו, יעמוד בפני הדין בשורה אחת עם אויב שדם על ידיו - נאבד כל צידוק וכל זכות על הבית שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו