רפורמת הבוררות: בין עובדות לתבהלה

ערב העברת התקציב מלאה הארץ תבהלה. הסיבה: אישורו בכנסת של החוק שירחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים, כך שיוכלו לעסוק בבוררות. ברשתות החברתיות הופץ סרטון מטעם "ישראל חופשית" שבו כיכבה אלונה סער עם התפריט המוכר: פגיעה בזכויות אדם, בערכי שוויון, בחוקי יסוד (ספרו זאת לבג"ץ), בזכויות נשים, ומנגד מילים מפחידות כמו דין תורה ותרי"ג מצוות ורבנים.

חבר שמשוטט לו בשנתיים האחרונות מחוסר בית פוליטי, שלח לי את הסרטון וכתב: "בדיוק כשחשבתי שייתכן שאני הכי ימין שהייתי אי פעם", והוסיף בבהלה: "שמע ישראל".

מובן שבאופן טבעי, מרבית הבוררים מגיעים מהתחום שבו התגלעה המחלוקת.
למשל, מחלוקות מתחום הבנייה נידונות פעמים רבות אצל מהנדסים, ועניינים ממוניים מגיעים לפתחם של רואי חשבון או עורכי דין.

אבל שוב, כאמור, אין בכך הכרח. בישראל קיימים כיום בתי דין פרטיים לממונות - חרדיים ושאינם חרדיים - שרשאים לדון בסכסוכים אזרחיים הבאים לפתחם, ולשמש בפועל בוררים.
עד 2006 גם בתי הדין הרשמיים עשו זאת, אלא שאז קבע בג"ץ שהדבר אסור. החוק שאושר בשבוע שעבר בסך הכל מחזיר את המצב לקדמותו - לאיך שהתנהלה המערכת עד 2006.
עכשיו נעבור לכמה סעיפים מרכזיים בחוק החדש: ראשית, ולפני הכל, כדי להתדיין בפני בית דין רבני צריכים שני הצדדים להסכים על כך.

בניגוד למה שטוענת אלונה סער, סעיף קטן שפספסתם בחוזה שכירות לא יכול לקבוע חובת דיון בבית דין רבני בדיעבד, אלא רק הסכמה ברורה בסמוך לדיון וחתימה על מסמך.
בית הדין, כך על פי סעיף מפורש בחוק, לא רשאי לדון בסכסוכים בין בני זוג או בין מי שהיו בני זוג. זאת אומרת, שכל נושא חלוקת רכוש, משמורת על ילדים, מתן גט וכו', לא קשור לסוגיה הזו.

נוסף על כך, בחוק כתוב במפורש כי פסיקת בית הדין לא תפגע בזכות מי מהצדדים שהוא זכאי לה מתוקף מגוון חוקים: שוויון זכויות האישה, זכויות העובדים, שוויון לאנשים עם מוגבלות וכו'.
התבהלה שקפצה כעת לחיינו, היא תזכורת נאמנה לשנת 2023 ולימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. במשך חודשים שמענו אז אנשים מבוהלים, ששוכנעו על ידי גורמים אינטרסנטיים שבעוד רגע הם חיים תחת דיקטטורה דתית קיצונית. כזו שתכריח את הנשים לכסות את ראשיהן, ושתוציא להורג להט"בים בכיכר העיר. אנשים היו בטוחים כי ביטול עילת הסבירות או שינוי שיטת בחירת השופטים, יהפכו אותנו אוטוטו לאיראן.

את החבר הצלחתי להרגיע (אני מקווה) בזכות הצגת העובדות הללו. גם אז, בימי הרפורמה, הרבה פעמים כשהוצגו עובדות התמוססו הפחדים. הבעיה היא שברוב המקרים לאיש לא היה רצון להקשיב.