אין לבנון אחרת: בין אשליה למציאות אזורית

התותחים, הטילים והכטב"מים רועמים בצפון כבר יותר מחודש, עשרות אלפי ישראלים סגורים במקלטים, וישראל עודנה מתקשה להחליט לאן פניה וכיצד יש לטפל אחת ולתמיד באיום של חיזבאללה.

צה"ל מוסיף לתמרן כמה קילומטרים מהגבול, כאילו אין מדובר במלחמה טוטאלית שבה נדרשת הכרעה נחרצת ומהירה, וגם מוסיף להימנע מלתקוף ולפגוע פגיעה של ממש בתשתית של ארגון חיזבאללה - הפוליטית, הכלכלית והחברתית. וכן, הוא גם נמנע מלפגוע בתשתיות של המדינה הלבנונית העוטפות את ארגון הטרור ומאפשרות לו להוסיף ולפעול נגדנו.

ושוב נשמעים במקומותינו קולות הקוראים להוריד הילוך, כאילו שהעלינו בכלל הילוך מאז החלה המלחמה... ולהשליך את יהבנו על המדינה הלבנונית - על הנשיא, הממשלה, הצבא וגם על הציבור בלבנון - המתוארים אצלנו כמתנגדיו של חיזבאללה וכמי שהפעם (בניגוד לארבעים השנה שחלפו מאז קם הארגון בלבנון), הם נחושים וגם יכולים, אם רק ניתן להם הזדמנות, לפרק את חיזבאללה מנשקו.

אלא שצריך לומר את האמת המרה: יש אצלנו כאלה המתקשים להבין ולהפנים. לבנון איננה מדינה, ומעולם, לאורך מאה שנות קיומה, לא היתה כזו. לבנון היא אוסף של עדות ושל משפחות נכבדים, שכל אחת מהן מחויבת רק לעצמה, ושמושגים כמו ריבונות ולאומיות - וממילא, טובת המדינה והכלל - הם מהן והלאה.

לבנון הוקמה ומאז מתקיימת כמסגרת מדינית רופפת שכל תכליתה היא לאפשר למשפחות הנכבדים שלה להוסיף ולשמר את מעמדן ולקיים את שלטונן בבני עדתם שמקרבם באו. כך הנכבדים המרונים, ולכולנו זכור מימי מלחמת לבנון הראשונה בשיר ג'ומייל, שבנו נדים ואחיינו, סאמי, וגם מקורבו, סמיר ג'עג'ע, כל אלו מייצגים כיום את בני העדה המרונית בבית הנבחרים הלבנוני. גם ראש הממשלה נוואף סלאם הוא בן למשפחת סלאם הסונית מביירות, שכמה מבניה שימשו בעשורים האחרונים ראשי ממשלה בלבנון. והרשימה ארוכה.

חולשתה של המערכת הלבנונית היא אפוא עניין מובנה, ובוודאי במדינה שבה הנאמנות למשפחה ולעדה קודמת לנאמנות למדינה. אמת, הלבנונים דבקים במסגרת הלבנונית הנתפסת כעדיפה על האלטרנטיבות שמציע המזרח התיכון, למשל סוריה שנשלטה בעבר בידי משפחת אסד וכיום נשלטת בידי אחמד א־שרע, ג'יהאדיסט בעברו. אבל מכאן ועד להילחם בשביל מדינתם - המרחק רב.

בכל נקודת זמן בהיסטוריה, כשהיה צריך את המדינה הלבנונית כדי שתחליט ותפעל, ובעיקר תשליט סדר ותכפה את מרותה וריבונותה על מי שקרא עליה תיגר, המדינה הלבנונית נמוגה או אף קרסה - החל באש"ף בשנות השבעים של המאה הקודמת ועבור לחיזבאללה של ימינו. חיזבאללה, בתמיכה ובגיבוי של איראן, ניצל מציאות זו כדי לכפות עצמו על המדינה הלבנונית ועל הלבנונים. הוא השכיל לגייס לצידו את בני העדה השיעית, המהווים כשליש מתושבי המדינה, ויצר למעשה מדינת חיזבאללה בתוך מדינה, השולטת בלבנון ועושה בה כרצונה.

הנשיא עאון וראש הממשלה סלאם יצאו נגד חיזבאללה, אבל בממשלתם משרתים עדיין שרים המייצגים את הארגון. המדינה הלבנונית הורתה על גירושו של שגריר איראן בביירות אבל היא איננה מסוגלת לממש החלטה זו, אז כיצד תפרק את חיזבאללה מנשקו? האשליה שיש לבנון אחרת, מעבר לזו הנשלטת בפועל בידי חיזבאללה, התנפצה בפנינו אינספור פעמים. כך בשנת 1982 כשבאנו לשחרר את הלבנונים מעולו של אש"ף וגילינו שהם אינם מוכנים להילחם בו, כך בימי מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 וכך גם כיום.

ישראל צריכה לפעול נגד חיזבאללה כאילו אין מדינה לבנונית, ויותר מכך, לפעול גם נגד המעטפת הלבנונית העוטפת את חיזבאללה ובכך מאפשרת את פעילותו או אף מסייעת לו. מה שאנו לא נעשה - איש לא יעשה עבורנו.