חנינה לנתניהו: בין חוק, תקדימים ושיקול דעת

בקשת החנינה שהגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו חשפה חילוקי דעות בין מחלקת החנינות במשרד המשפטים לבין שר המורשת עמיחי אליהו, שפועל כמ"מ שר המשפטים. בעוד מחלקת החנינות סברה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים לחנינה, השר אליהו ממליץ לנשיא להיענות לה.

אליהו תוקף את מחלקת החנינות בנימוק שהיא איננה "המוסד הרלוונטי לדיון, ובטח שלא להכרעה, בשאלת סמכויות נשיא המדינה". אך השאלה אינה מהן סמכויות הנשיא, אלא אם בקשת החנינה נכנסת לגדרי החוק, ובשאלה זו עוסקת חוות הדעת שלה.

הבסיס להפעלת מנגנון החנינה הוא שמדובר ב"עבריין". אליהו עושה מעשה אלכימאי במאמץ להדביק תואר זה לנתניהו שטוען לחפותו. את מסקנתו מבסס אליהו על תפקיד המשטרה לתפוס עבריינים ולהביאם לדין. "וכי משטרת ישראל מופקדת על לכידת עבריינים מורשעים?!" מקשה השר. ואולם, נטילת מונח מדבר חקיקה אחד כדי להקיש ממנו על אחר אינה תרגיל מתמטי. הכל תלוי בהקשר.

אליהו מבקש להסתמך על פרשת קו 300, שבה העניק הנשיא חיים הרצוג חנינה למעורבים בחיסול המחבלים עוד בטרם הובאו לדין. אכן, באותה פרשה קבע ביהמ"ש העליון, בדעת רוב, כי "עבריין הוא מי שביצע מעשה המוגדר כעבירה, ואין בביטוי כשלעצמו כדי ללמד, שהמחוקק אינו נוקט לשון 'עבירה' ו'עבריין' אלא לגבי מי שכבר הוכח לגביו בהליך פלילי חלוט, שנסתיים בהרשעה, כי עבר עבירה".

ואולם הודגש: "בנסיבות דנן, היו לפני נשיא המדינה ראיות, שנעברו העבירות אשר פורטו בבקשות החנינה, ומשנתברר כי מבקשי החנינה הודו במעשי העבירה וביקשו כי יחונו אותם, היו לפניו נתונים מספיקים כדי לשקול את בקשות החנינה". כיצד יועיל תקדים זה כאשר נתניהו מכריז כי הוא צח כשלג ולא דבק בו רבב? ספק רב אם ניתן להקיש מחנינה בטרם משפט על בקשת חנינה במהלכו. זו בעצם בקשה לביטול משפט, ולא בקשה לחנינה.

בעקבות קבלת חוות הדעת, פנתה היועצת המשפטית של נשיא המדינה למחלקת החנינות כדי שזו תתייחס לאפשרות של מתן חנינה בטרם סיום ההליך הפלילי "במקרים של מחוות מדיניות או עסקאות לשחרור חטופים". קשה לי להבין את הניסיון להקיש משחרור מחבלים על בקשת החנינה של נתניהו - שחרור מחבלים במסגרת עסקת חטופים נעשה על פי החלטת ממשלה, כשחתימת הנשיא היא פורמלית גרידא.

ואפילו התקיימו התנאים להפעלת סמכות הנשיא, נקבע בפרשת קו 300 כי "רק נסיבות חריגות לחלוטין, שבהן עולים אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פתרון סביר אחר, יכולות להצדיק התערבות מוקדמת".

באותו מקרה החשש היה שניהול המשפט יפגע באינטרסים ביטחוניים ומדיניים מן המעלה הראשונה, באשר אנשי השב"כ טענו שבהריגת המחבלים הם פעלו "ברשות ובסמכות". ומה האינטרס כאן? "הצורך לאפשר לראש הממשלה למלא את תפקידו".

אינני מתייחס להצהרתו של נתניהו בעתירה שביקשה לפסול אותו מלכהן כראש ממשלה כי הוא מסוגל לכך חרף ניהול המשפט. מטבע הדברים, נסיבות עשויות להשתנות. ואולם במשך יותר משנתיים של לחימה לא הגיש נתניהו בקשה לחנינה, והוא עושה כן דווקא לאחר שהתביעה הודיעה שהיא מתקרבת לסיום חקירתו. נראה הדבר, כי בניגוד להצהרות שמפזרים מקורביו על התמוטטות הראיות, הגיעו פרקליטיו למסקנה שקיים חשש סביר להרשעה.

לבסוף, מצביע אליהו על רדיפה של נתניהו בידי הפרקליטות ועל חשש בקרב הציבור לעיוות דינו.

אם אכן כך הוא, האינטרס האישי של נתניהו מתלכד עם האינטרס הציבורי לניהול המשפט עד תום כדי שהאמת תצא לאור.