"ההסכם לא היה הפתרון, ולכן היציאה (של ארה"ב) מההסכם אינה הבעיה", אמר שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דיוויד פרידמן, כשנשאל לאחרונה לגבי הסכם הגרעין עם איראן. אכן, מדובר בהסכם מחורר, נטול אמצעי פיקוח אמיתיים. הסכם שנתן לגיטימציה לשובה של איראן לחיק מדינות העולם יחד עם מיליארדי דולרים להמשך מימון תוקפנותה. ומעל לכל, אישור של מועצת הביטחון של האו"ם להמשיך להעשיר אורניום ולפתח תוכנית גרעין "למטרות שלום".
אבל בשנים האחרונות, במסגרת המאבק הפוליטי הפנים-ישראלי, יש המטפחים נרטיב שקרי כאילו דווקא יציאתה של ארה"ב מן ההסכם ב־2018, בלחץ ישראלי, היא זאת שיצרה את הבעיה והובילה להפרות ההסכם מצד איראן.
כבר באוקטובר 2015, כשלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם, פרסם המנהיג העליון של איראן, חמינאי, מכתב לנשיא רוחאני עם תשעה תנאים ליישום ההסכם, שמבטלים למעשה את הנאמר בו. בין היתר, דחיית הוצאת האורניום המועשר מאיראן למועד לא ידוע, דחיית ההתחייבות לשינוי ייעוד הכור באראק, ועוד. כשאיראן מודיעה, אם כן, ב־2019, שבתוך שבועיים היא תחדש את הפעילות בכור, ברור שלא מדובר בהפרת ההסכם לאור יציאת ארה"ב ממנו. שהרי אם היתה הורסת את הכור כפי שהתחייבה, לא היתה אפשרות לחדש את פעילותו בזמן כה קצר.
יש עוד שפע הוכחות לכך שההסכם מעולם לא יושם מצידה של איראן. הארכיון שנתפס חשף את כוונותיה הצבאיות של תוכנית הגרעין - ומעל לכל ניצבת העובדה שההסכם מעולם לא אושר על ידי חמינאי. ה"פאתווה" שהובטחה לא פורסמה בשום ערוץ רשמי. וכשם שאיראן לא החלה להפר את ההסכם רק ב־2018, כך גם התהוותו לא החלה רק לאחר בחירת רוחאני ב־2013 ולאור "הקו המתון" שהציג. כבר ב־2012, הסכים, או שמא נכנע, ממשל אובאמה והכיר בזכותה של איראן להעשיר אורניום, תנאי שהקהילה הבינלאומית סירבה לו משך שנים, ובעקבות מכתב סודי שהועבר לאיראן, ניתן אור ירוק להתחלת המו"מ.
הסכם הגרעין, אם כן, מעולם לא היה פתרון למניעת הבעיה האיראנית. הוא ביטל את התביעה "למנוע" איראן גרעינית והוביל לשיח חלופי של "עיכוב" המועד שבו זה יקרה. יתר על כן, נכון יהיה לראותו כתוצאה של תכנון מוקדם ומוסכם של כלל צמרת המשטר האיראני, במעטה של מתח פנימי מדומה, בין "מתונים" ושמרנים, שהוביל למטרה האמיתית – הסרת כל הסנקציות שהופעלו על איראן והכרה בתוכנית הגרעין "האזרחית" שלה בתמורה למסמך שלא היה בכוונתה לכבדו מיומו הראשון.
לא פלא, אפוא, שאיראן מעולם לא הכריזה על ביטול ההסכם מצידה: לא לאחר יציאת ארה"ב ממנו, ולא לאחר הטלת הסנקציות על ידיה. להפך, איראן המשיכה לרוקנו מתוכן, בידיעה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לבטל את מה שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם.
לאור כל זאת, ראוי להתבונן היטב בדיונים סביב ההסכם כיום. לפי דו"ח של מכון ממר"י מחודש אוגוסט, איראן אינה דורשת רק להותיר את ההסכם מ־2015 על כנו. כבר בינואר השנה, חמינאי הכריז כי המטרה הראשית היא ביטול מיידי של כל הסנקציות (אלו שנוגעות לעניין הגרעין ואלו שהופעלו בגין טרור והפרות זכויות אדם). לאחר ביטולן ודרישה לפיצוי בגינן, איראן תיאות להסכם חדש שיעגן את זכותה להיות מדינת סף גרעינית (כמו גרמניה ויפן).
במילים אחרות, לא רק שהחזרה להסכם הישן, הבעייתי והמסוכן לישראל, מתחילה להפוך לעובדה מוגמרת בהתנהלות הנוכחית, אלא שנראה כי השאיפה האיראנית היא השגת הכרה נוספת, הפעם כ"מדינת סף גרעינית". אם בימי אובאמה הוחלפה מטרת העל של "מניעה" בהתפשרות על "עיכוב" או דחייה של תוכנית הגרעין האיראנית, בימי ממשל ביידן אנו עלולים למצוא את עצמנו בפתחו של עידן חדש: עידן ה"הכלה". והסכם גרעין ישן או חדש ברוח זו, לא רק שאינו מהווה פתרון לסכנה האיראנית, הוא מתחיל להיות חלק מהבעיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו