לפעמים מופלטה היא רק מופלטה - ולפעמים לא

רצה הגורל ונפל בחלקי המעורבב עדתית להשתייך דווקא למיעוט צפון אפריקאי שנמנע מכוח מנהג אבותיו מהסמל המובהק של המימונה; גדלתי בבית שלא היו בו מופלטות. ככל שמופלטות הפכו יותר מזוהות עם החג, כך סבתא ניהלה נגדן מלחמה תקיפה יותר.

אם אחד מאיתנו נקלע למצב שבו התגלגלו לרשותו מופלטות, הוא התבקש לצרוך אותן מחוץ לגבולות הבית.

חוץ מהשנה ההיא שבה היתה התקוממות רוחבית של דור הנכדים, ועל השולחן המפואר הופיעה ערימת מופלטות דקות שחוסלו תוך רגעים ספורים.

במקרה או שלא במקרה, זו היתה המימונה האחרונה בחייה.

אך עוד קודם לכן, המפגש המשמעותי שלי עם מופלטה היה ב"חרצופים", תוכנית הסאטירה הפוליטית המרכזית בישראל של המחצית השנייה של שנות ה־90, שבדומה ל"ארץ נהדרת" יצרה לפוליטיקאים ולאנשי ציבור דימויים גרוטסקיים שדבקו בהם, ולא פעם גם חיסלה קריירות, בהבדל אחד - מדובר בעידן שלפני היות התקינות הפוליטית.

כך התאפשרה מציאות שבה הוצג סגן רה"מ, השר וחתן פרס ישראל דוד לוי ז"ל, שמעמדו כקורבן לחיקויים לעגניים וגזעניים בוסס כבר בפריים טיים החד־ערוצי כחרצוף טיפש ונלעג, שמשתמש במילים גבוהות באופן לא מותאם וצווח מדי פעם את הרפליקה "מופלטה".

ישראליזציה צינית

האפיון של המרוקאי העילג שמנסה להישמע חכם, אבל בורחת לו המופלטה ומעידה עליו שזה כל מה שהוא, לא היה מקרי וודאי לא כוון לדוד לוי באופן בלעדי. הקריקטורה הזו נועדה לסמן ציבור שלם, שבמקרה או שלא נתפס כמי שבזכותו, או שמא בגללו, באה לעולם ממשלת נתניהו הראשונה, מושא הלעג העיקרי של התוכנית, על חורבות מה שהיתה ממשלת פרס של אוסלו, פוסט רצח רבין.

חג המימונה, שעבר תהליך ארוך ואיטי של יציאה מפרטיות הבתים למסגרת הקהילה ומשם לכיכר העיר, הפך ברבות השנים לסמל של חיבור השלטון עם השטח, בהטיה ברורה לטובת פוליטיקאים מהימין.

המימונה עברה ישראליזציה מלאה, והמופלטה הפכה לסמל - לא של אמונה וקירוב לבבות וקהילתיות, אלא של ציניות פוליטית וצביעות מצד פוליטיקאים אשכנזים ברובם, ושל עדריות ורדידות מצד המרוקאי הממוצע, שכבול לגינונים העדתיים שלו מחד, ומאידך מונע מכוח הכמיהה שלו לכבוד או לפחות ליחס של כבוד, מצד מי שלעולם לא יראו בו שווה ערך.

הפער בין הכוח האלקטורלי העצום של הציבור המסורתי בכלל, והמרוקאי בפרט, כוח שיצר מצבים בלתי טבעיים כמו הזוג נתניהו יושבים אל השולחן המרכזי בחגיגות מימונה עתירות צהלולים, או ראשי מפלגות שמאל לבן חבושי תרבוש, ובין תפיסה גזענית ובזויה של המרוקאי כמופלטה, התנפץ עלינו לאחרונה עם פרסום התבטאויות אוויליות של אחד האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה.

בפתח קמפיין בחירות גורלי, זמן קצר לפני שרה"מ אמור תיאורטית לערוך סבב חגיגות מימונה בבתי פעילי מפלגתו, גורם מרכזי בלשכתו מתגלה כמי שאוחז בהשקפה ובעולם מושגים שבן תרבות סביר ובעל ביקורת עצמית מינימלית אמור היה למצוא דרכים לבער מקרבו לפני עשורים, גם במחיר של שאיפת די־די־טי.

דווקא כמי שהצמיחה תודעה עדתית גם מול החרצופים - שיח הבבונים וה"מרוקאי מפגר" של השבוע האחרון מעורר בי בעיקר פיהוק. יוצאי צפון אפריקה וצאצאיהם לא זקוקים למבט החיצוני של ההגמוניה בעיני עצמה כדי להכיר בערך עצמם.

הזהות המרוקאית היא מקור לגאווה על מורשת מפוארת של מסורת, תרבות, למדנות ויצירה. המימונה היא חג של הכנסת אורחים, עין טובה ואהבת אדם.

הבית פתוח והלב פתוח, אבל פחות מיחס מכבד באופן דומה לא יתקבל.

מנהיג שיאפשר בסביבתו יחס אחר ימצא עצמו ביום הבוחר מסתפק במופלטות.