דווקא כשהברית עם ארה"ב מתהדקת - יש דפוס שממנו חייבים להישמר

בדיון שהתקיים לפני שנים אחדות במסגרת הרצאתי בפני קצינים בכירים נדונה ההחלטה להעביר לארה"ב יותר ויותר מייצור החימוש של צה"ל. בתגובה לדאגה על ההחלטה, טענו אחדים מהקצינים שממילא אנחנו תלויים לחלוטין בארה"ב. וזאת טעות: תלות אינה עניין בינארי. זה לא נכון שאנחנו או תלויים לחלוטין או עצמאיים לחלוטין.

תמיד יש מידה לתלות, והמידה משמעותית מאוד. תלות בחימוש, למשל, או בתמיכה מדינית, כדוגמה חשובה מאוד אחרת, יכולה להיות קיצונית או מתונה. אפשר למַתן תלות, בייחוד כאשר בעל הברית החזק אף הוא תלוי במידה מסוימת באותה ברית. כשהתלות קיצונית, ממשל ביידן יכול לכפות על ישראל נסיגה מהמקומות שעכשיו אנחנו נאלצים לשוב ולכבוש בדרום לבנון.

אבל תגובת הקצינים אינה רק שגיאה בתחשיב כוח, אלא גם כשל מחשבתי עמוק יותר. להשלמה עם תלות קיצונית יש גם מחיר תודעתי ומעשי חמור: אובדן של תחושת ריבונות ובעקבותיו אובדן השאיפה לשלוט בגורל.

תלות במסגרת ברית - שהדרדרה

זה מה שקרה למדינות אירופה - תלות קיצונית באמריקה שהתפתחה במסגרת של ברית ושהגיעה עד כדי ערעור הריבונות וסכנה קיומית. הדבר מומחש עכשיו מול איראן. המיזם הגרעיני־בליסטי של איראן התקרב לסיכון קריטי לאינטרסים חיוניים של אירופה, לא רק של ישראל וארה"ב, ובכל זאת מנהיגיה מצהירים שסיכול הסיכון אינו מעניינם ושמתקפת ארה"ב־ישראל מפירה את החוק הבינלאומי.

את ההצהרות הם מגבים בחסימות בתעבורה הצבאית של ארה"ב ובניסיון צרפתי לרצות את איראן באו"ם. בזה מעצמות לשעבר כמו בריטניה, צרפת וגרמניה מוותרות על שליטה בגורלן - על יכולתן למנוע מכוח אסלאמיסטי זדוני לסחוט או לתקוף אותן ועל יכולתן להבטיח אספקת אנרגיה חיונית לכלכלות שלהן. הן מגלות אובדן ברור של תחושת ריבונות.

בתחילת שנות ה־90, לפני שהושלם תהליך האובדן הזה, הן עוד הצטרפו לאמריקה בבלימת סדאם חוסיין, ואילו עכשיו הן מושכות בכתף כאילו איראן אינה בעייתן.

אבל התהליך התחיל מייד אחרי מלחמת העולם השנייה. מדינות אירופה לא היו מסוגלות לעמוד מול בריה"מ לבדן ונזקקו לחסות אמריקנית. גרמניה המערבית היתה תלויה לחלוטין בארה"ב להגנתה ממזרח, ואילו בריטניה ובייחוד צרפת ניסו למתן את תלותן בארה"ב וטיפחו עוצמה גרעינית וצבאות וצִיים קונבנציונליים. אבל נפילת בריה"מ הוליכה גם אותן לנתיב של צמצום צבא וצי, עד לממדים מגוחכים, ואז לחולשה ולתלות קיצונית באמריקה, שנחשפו במלחמה באוקראינה.

רעיונות גלובליסטיים ללא תוקף

עשרות שנות ניוון במדינות אירופה, וכן בקנדה ובאוסטרליה, ערערו לבסוף את תחושת אחריותן לגורלן. הן פיתחו תפיסות מופרכות של חוק בינלאומי שאינו מעוגן בריבונות הנשענת על כוח צבאי. ברוב חולשתן הן נאחזות באידיאה תלושה של חוק בינלאומי משייט, כאילו הוא יכול לנבוע ממערך ערכי מופשט בלבד של "זכויות אדם", בלי עיגונו בכוח ריבוני המקיים והאוכף אותו.

לרעיונות גלובליסטיים אלה אין תוקף, לא מעשי ואף לא תיאורטי - לא להסדרת דמוקרטיה ולניהול מדינה ולא להשלטת סדר בינלאומי. גלובליזם כזה הוביל לוויתור על הריבונות הלאומית, לטובת הכאילו־פדרציה הקרויה "האיחוד האירופי", שגם היא מנותקת מריבונות של עם כלשהו.

זה מה שמצוי ביסוד חוסר האונים של אירופה בפני פלישת המהגרים מהמזרח התיכון ומאפריקה, ובפני פלישת רוסיה לאוקראינה, וזה המקור לפייסנות של אירופה לנוכח האיום האיראני.

לפיכך, דווקא כשבריתנו עם ארה"ב מתהדקת (לפי שעה), אנחנו חייבים להישמר מדפוס הניוון שפקד את בעלות בריתה האירופיות. ישראל לעולם לא תיהנה מאי־תלות, אבל היא חייבת לווסת ולמתן את תלותה בבעלות בריתה. הלאומיות הברורה שלנו, בניגוד להתמוססות הלאומיות באירופה, תוכל לעזור לנו בזה.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון