האוכלוסייה שבלעדיה לא יהיה שינוי פוליטי

ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ניסה בשבוע שעבר להניע מהלך פוליטי והציע לגדי איזנקוט חבירה לקראת הבחירות הבאות, בתקווה לייצר אלטרנטיבה שלטונית. איזנקוט הבהיר, מבחינתו בצדק, כי לא עזב תפקיד בכיר ב"כחול לבן" כדי להיות מספר שתיים במקום אחר.

זהו דפוס חוזר בכל מערכת בחירות. האופוזיציה בישראל מתקשה לייצר הנהגה מוסכמת שתהווה איום על קואליציית השלטון בהיעדר דמות שמסוגלת להנהיג ולאחד סביבה רוב, מה שמשאיר את הגוש מפוצל, מהוסס ולעיתים אף חסר כיוון. רוב מנהיגיו רואים בעצמם מועמדים לראשות הממשלה, במיוחד אחרי שכבר ניתנה ראשות ממשלה למפלגה של שישה מנדטים.

בתוך הוואקום הזה נהנה גוש הימין בהובלת בנימין נתניהו מיתרון. בניגוד מוחלט ליריביו, מחנה נתניהו מתייצב מאחוריו כמעט ללא עוררין כשני עשורים. גם בתוך הליכוד כל ניסיון לאתגר את מעמדו הסתיים בהדחה לשוליים, כפי שקרה לגדעון סער, שנאלץ לעזוב ולשוב לליכוד, וליולי אדלשטיין, שכנראה בדרך למפלגה אחרת.

הבעיה האמיתית של האופוזיציה

הבעיה של האופוזיציה אינה רק חוזקו של נתניהו. היא, בראש ובראשונה, חולשתה שלה. גוש השינוי אינו מתפקד כאופוזיציה - לא בתיאום, לא באסטרטגיה, ולעיתים אף לא בתפיסת העולם ובאידיאולוגיה. בסוגיות מהותיות, ובראשן הסוגיה הפלסטינית, הפערים בין מרכיבי הגוש מטושטשים. רבים ממנהיגי האופוזיציה נמנעים מדיון אמיתי, חלקם אף סבורים שאין פרטנר או פתרון באופק, ולפעמים הם תמימי דעים עם הקואליציה.

סוגיה נוספת שמעמיקה את הקרע הפנימי ומחלישה את האופוזיציה היא היחס למפלגות הערביות. מחד גיסא, קיימת הבנה פוליטית כי ללא שיתוף פעולה אין סיכוי להחלפת השלטון מכיוון שאין לאופוזיציה אפילו רוב מועט. מאידך גיסא, קיים חשש מהמחיר הציבורי של שיתוף פעולה כזה, ונוצר מצב אבסורדי: תיאומים מתקיימים מאחורי הקלעים, אך בפומבי כולם שומרים מרחק.

הדוגמה הבולטת ביותר היא הקשר עם ראש רע"מ מנסור עבאס. למרות ניסיון העבר ושיתוף הפעולה הפוליטי, מנהיגי האופוזיציה נמנעים מלהצהיר בגלוי על שותפות עתידית. החשש מהאשמה בדבר "הישענות על ערבים" גובר על ההיגיון הפוליטי גם כאשר ברור שמדובר במהלך לגיטימי במשטר דמוקרטי.

התנהלות זו משפיעה ישירות גם על עתיד הרשימה המשותפת. מצד אחד, כולם מדברים על איחוד כצורך אסטרטגי. מצד שני, שיקולים פוליטיים צרים מכתיבים תנאים והסתייגויות. עבאס עצמו שומר על גמישות ומעדיף חיבור טכני שיאפשר לו חופש פעולה מייד לאחר הבחירות, מול הקואליציה ומול האופוזיציה.

אינטרסים במקום הנהגה אמיצה

וכך, בעוד האופוזיציה מהססת, מתפצלת ומתחבאת מאחורי שיקולי תדמית, המציאות הפוליטית ממשיכה להתקבע. במקום הנהגה אמיצה וברורה מתקבל פסיפס של אינטרסים, חששות וחישובים.

היחס של חלק ממנהיגי האופוזיציה לשותפיהם הפוטנציאליים מזכיר יחס למערכת יחסים שמעדיפים להסתיר: נהנים ממנה מאחורי הקלעים, אך חוששים להודות בה בפומבי. כל עוד זה המצב, קשה לראות את גוש השינוי הופך לחלופה שלטונית אמיתית.