מתי נבין שהסיבה המרכזית לכך שאנחנו לא מצילים ממוות צעירים ומבוגרים שיש להם מחשבות אובדניות היא שאנחנו מפחדים מהנושא הזה, מצד אחד, ושאין לנו ידע בסיסי לגביו, מצד שני?
רוב האנשים שאני נפגש איתם שואלים אותי בתמיהה: האם יש סימנים מוקדמים להתאבדות? ההרגשה של רבים – אגב, כמו שהיתה התחושה שלי לפני שנחשפתי לנושא בעקבות התאבדותו של בני לפני 25 שנים - היא שהתאבדות מגיעה באופן פתאומי ושאין שום סימני אזהרה לפניה.
מניסיוני האישי אני יודע, שלו הייתי נחשף להרצאה או לשיחה בנושא לפני התאבדותו של בני ערן, הייתי מבין שהתנהגותו בשלושת החודשים הראשונים לשירותו הצבאי היתה מלאה בסימנים לכך שמחשבות אובדניות קשות מתרוצצות במוחו. אני משוכנע שאם הייתי יודע את מה שלמדתי, לצערי, רק אחרי התאבדותו, הייתי קולט לפחות כמה מהרמזים האובדניים שהוא שידר.
היום אני גם מבין שסימנים ורמזים אלה לא צריכים להפחיד אותנו. להיפך, הם צריכים לעורר אותנו לפעולה! כן, אני יודע שרבים משוכנעים ש"אם אדם רוצה להתאבד – שום דבר לא יציל אותו ובסופו של דבר הוא יממש זאת". אולם מחקרים בתחום האובדנות מצביעים על כך שזהו רק עוד אחד מהמיתוסים בנושא הכאוב הזה. אנשים שניסו להתאבד ובדרך נס ניצלו, מדווחים על מאבק פנימי שהתחולל בקרבם, לעיתים במשך תקופה ארוכה, בין הרצון להפסיק את סבלם הנפשי הנורא לבין הדחף האנושי הטבעי לדבוק בחיים.
אצל מרביתם, בכל התקופה הזאת, אם מישהו היה מזהה את הסימנים והיה פועל, כפי שאנחנו בעמותת "בשביל החיים" ממליצים בהרצאות שלנו, ייתכן שהם היו עדיין בחיים! ייתכן שהם היו מקבלים את העזרה הנפשית הנדרשת והיו, בסופו של דבר, דבקים בחיים ומונעים טרגדיה איומה.
לא רק שהם היו יכולים להפסיק את כאבי הנפש הקשים שהם חווים; הם היו יכולים לחיות חיים מלאים, להגשים חלומות, לאהוב ולהתאהב, לממש את עצמם ולהביא ברכה לעולם. אני, כמו כל שאר בני המשפחות שאסון ההתאבדות פקד אותן, יודע שמניעת התאבדות היא בהחלט אפשרית.
בני חלם להיות יזם ודיבר איתי בנעוריו על המהפכות שהאינטרנט עוד עשוי לחולל בעולם. הוא קיווה להיות חלק ממחוללי המהפכה הזאת. אולם הכל ירד לטמיון כשסבלו גבר עליו וכאשר, למרבה הטרגדיה, הנשק שהרג אותו היה זמין.
את הצער העמוק והתוגה המדכאת שאפפה אותי, במשך חודשים רבים לאחר התאבדותו, הצלחתי, בעזרת קבוצת תמיכה, מטפלים ופסיכיאטרים, לתעל לעשייה חברתית משמעותית כדי להציל את חייהם של רבים אחרים. הובלתי במשך שבע שנים את עמותת "בשביל החיים", וכעת אני פעיל בעיקר בכל הקשור להמרצת המדינה לקבל אחריות בנושא ולהקצות את המשאבים המתאימים לנושא. על המדינה להוביל תוכניות למניעת אובדנות במערכת החינוך, ברשויות המקומיות ובמסגרות טיפוליות לבריאות הנפש.
כן, ניתן להציל חיי רבים! רבים מדי בקרב יותר מ-500 בני האדם – צעירים, מבוגרים וקשישים – מקפחים את חייהם בהתאבדות, לשווא. משפחותיהם נשארות, לכל חייהם, כמוני, עם שאלות בלתי פתורות, ובהרבה מקרים עם תחושה קשה של החמצה. "לו רק ידענו..."
הבורות הורגת אנשים. כל אדם, וודאי כל מחנך או מחנכת, חייבים להכיר את הסימנים לאובדנות ולדעת את הפעולות הבסיסיות שעליהם לעשות כדי להציל מבעוד מועד את חיי יקיריהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו