זה לא מאבק על הדמוקרטיה, אלא על היהדות

השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות מתכנס סביב מונח אחד: דמוקרטיה. כל מחלוקת, רפורמה ומחאה מתורגמות מייד לשאלה אם הדמוקרטיה הישראלית מתחזקת או נחלשת. אך המסגור הזה מחמיץ את עומק המחלוקת. מה שנראה כמאבק על הדמוקרטיה הישראלית הוא למעשה מאבק על צביונה היהודי של המדינה.

נשוב לרגע המכונן של הקמת המדינה: מגילת העצמאות נפתחת בהכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ובכך קובעת את אופייה של המדינה כנקודת מוצא. המגילה אמנם מונה שורה של ערכים אוניברסליים, כגון שוויון זכויות, חירות, חופש דת ומצפון, אולם המונח "דמוקרטיה" לא נזכר בה. הבחירה ביהודית ולא בדמוקרטית מלמדת שעבור המייסדים, השאלה מהו התוכן הערכי והזהותי שעליו תושתת המדינה היה העניין החשוב, ולא מנגנון ההכרעה החוקתי.

המונח "דמוקרטיה" בישראל הוא שם קוד למכלול ערכים וזהויות חילוניות ואוניברסליות. כאשר קבוצות שונות מדברות בשם הדמוקרטיה, הן מבטאות תפיסת עולם שלמה שמעדיפה ליברליות על פני יהדות (לא תפילה בהפרדה, לא הקפדה על חמץ בפסח, לא צום ביום כיפור, לא נישואים וגירושים כדת משה, לא קדושת השבת ועוד). לכן, "השפה הדמוקרטית" טעונה בהנחות נורמטיביות שמוסתרות בכוונת מכוון. אם נבלע את סוכריית הדמוקרטיה, נבלע בלי משים את תרופת הליברליזם שתחסל את היהדות.

אכן, דמוקרטיה היא "דמוס" ו"קרטיה" - שלטון העם. עיקרה הוא הכרעה של הרוב במסגרת כללים מוסדיים. אלא שבשיח הישראלי העכשווי פולחן בג"ץ מבקש לכפות ערכים ליברליים שנמצאים במתח עם היהדות. מועצת גדולי העליון בוחנת עתירות שמובאות בפניה באמצעות מערכת מושגים וערכים ליברליים, ודורשת מכולנו להתיישר (בגילוי לב אמר אהרן ברק, שאינו מאמין באלוהים ואין לו ידע במשפט עברי).

סמכות בג"ץ נשענת על לגיטימיות אידיאולוגית אקדמית. האקדמיה מפרשת את הדת היהודית כתרבות, כשפה או כמערכת סמלים, וחוקרת אותה בפרספקטיבות של מדעי החברה והרוח. בכך היהדות הופכת למושא מחקר ומאבדת מכוחה כמערכת נורמטיבית המציבה תביעות מחייבות על הפרט והחברה. השיח האקדמי על היהדות קר ומעבדתי, רחוק מהמשמעות העמוקה שיש ביהדות לאדם המאמין.

המשפט והאקדמיה נעזרים בגייסות תקשורתיים. בכוחם מובלטות סוגיות הקשורות ב"הדתה" או "הדרה" או "כפייה". היהדות מופיעה בתקשורת כגורם שיש לאזן או לרסן, ולא כמקור ערכי לגיטימי. במודע, מעדיפים העורכים עקרונות אוניברסליים ושיח זכויות, ולכן קו המערכת מבקר ביטויים נורמטיביים של זהות יהודית דתית. ערכים יהודיים עוברים מסך רק אם הם קשורים לישראל כלאום או כשהם ממוסגרים כפולקלור יהודי.

המערכת העסקית מזינה את הדלק לתהליך החילון שעובר על החברה הישראלית, לא לחינם היתה דומיננטית במאבק על הרפורמה המשפטית. כלכלת השוק זקוקה לצריכה מתמדת, ולכן מטפחת תרבות של שפע, בילוי ורדיפה אחר חידוש. אלא שאורח חיים יהודי מסורתי מבוסס על צניעות, על הסתפקות במועט ועל הפניית זמן לתפילה וללימוד. זהו מתח מהותי: ככל שהצרכנות נעשית ערך עליון, כך נשחקים דפוסי חיים יהודיים שמגבילים אותה. במובן זה, השוק אינו ניטרלי, אלא כוח פעיל בעיצוב חברה צרכנית שהיא פחות יהודית.

שיהיה ברור, אין כאן קריאה לקנאות דתית או לאימוץ דינים שלא מתיישבים עם זמננו. זו קריאה להבנת המאבק בחברה הישראלית כמאבק בין חילוניות ליהדות חיה ופלורליסטית. האחריות לדיאלוג חיובי מונחת הן על מנהיגי הציבור החילוני והן על הרבנים ומנהיגי ההלכה של זמננו (כוחה של ההלכה היהודית היה תמיד ביכולתה להתפרש ולהתאים עצמה למציאות משתנה). אכן, נדרשת חזרה לרוחה היוצרת של ההלכה, אך נדרשת יותר פתיחות של החילוניות. בכל מקרה, בישראל לא מתנהל מאבק על הדמוקרטיה, מתנהל בה מאבק על היהדות.